|
אני הולך ומשתכנע שבסיבוב השיחות הבא עם הפלסטינים, שיתקיים כמובן עם החמאס, היחידים שיתנגדו, אולי גם בכוח, להסכמים וליציאה מהגדה, יהיו משקוביץ ומתנחלים אחרים, שבאו להתגורר בגדה כמעט הישר מהמטוס שהביא אותם ממאבקם כסירובניקים ברוסיה. ישראל נראתה קטנה מרחוק, ועוד יותר מזערית במבט מקרוב, ואפשר להבין שהפתרון להקים בית בשטחים הפלסטינים נראה קוסם, - אולי אפילו ענה לצורך הטבוע בכל מהגר, לחיים של הגשמה, ואם אפשר בחיק הטבע. רק שהמתנחלים שכך הובאו לשטחים לא תמיד הבינו את ההסטוריה של הסכסוך דרך המשקפת המקומית, וזה הביא לתפיסה קיצונית של הפלסטינים ככפריים רצחניים מאיימים ושל צה''ל כשומר על בטחון המתיישבים החדשים. ואכן אחרי כיבוש מתמשך הפלסטינים שנאו את המתיישבים החדשים, וביחוד משום שבתי המתיישבים החדשים ניבנו ברוב המקרים על אדמות הכפר הפלסטיני.
כדי להבין את עמדותיו של מושקוביץ יותר טוב, - ההתלהבות שלו לנושא גרמה לי לחשוב שאולי יש דברים עקרוניים הקשורים לנושא שנעלמו מעיני - פניתי למאמרים מפרי עטו - או מקלדתו המושחזת כפי שהוא אומר - ואכן מושקוביץ הוא איש אשכולות בכתיבתו, מקיף ומתמצא בנושאים רבים, וקשה שלא להסכים עם מאמריו על דמוקרטיה חינוך ופוליטיקה. אחד המאמרים הנוגע לשאלת מקומם של הילדים הפלסטינים בסכסוך, הוא מאמר כתוב בהרבה פתוס ושכנוע, ואני מאמין למושקוביץ שיש לו עניין אמיתי בגורל הילדים, ביחוד בהיותו בעצמו אב לשתי בנות. המאמר מאריך בפירוט רב בתיאור של האופנים השונים בהם הופכים הילדים הפלסטינים התמימים - היש ילדים שאין בהם תמימות? - לשליחיה של המכונה האשפי''ת והחמאסית המשומנת, בין על ידי ההסעות המאורגנות להפגנות ובין על ידי האינדוקטרינציה שמובילה לפיגועי התאבדות, והחינוך לשנאת ישראל בבתי הספר הפלסטינים. והמאמר אכן משכנע.
המאמר - ''ללא רחמים על ילדים'', 18.4.2005, נכתב מנקודת מבט של חוקר המתבונן ממרחק קצר בנושא המחקר שלו. כותב מושקוביץ: ''זה לא שאף אחד לא מתעניין בילדים ערבים: האתר www.kibush.co.il מציג בעמוד בשער תצלום של שני חיילי צה''ל תופסים ילד ערבי. סיפור התמונה ממחיש את המציאות, שבה התקשורת יוצרת חדשות: תמונה שווה אלף מילים על מנת ליצור שקר, עיוות, השמצה ואגדה. מה עשה הילד הזה? למה תפסו אותו? מה קרה איתו בהמשך?האם התמונה אמיתית או מבויימת על ידי שחקנים מחופשים לחיילים ומוצגת כאמיתית, כפי שכבר קרה? הילד אינו הסיפור אלא החיילים, שאותם על פי האקסיומה השטחים-תמורתית יש להשמיץ, ורק בהקשר הזה יש לילד חשיבות. כמובן, התמונה גם ממוחזרת על ידי חברי המחנה באותה הצורה האדישה לגורלו של הנוער הערבי.''
אילו לא הייתי נתקל בסיפור נוסף השופך אור על יחסו של מושקוביץ למצבם של ילדים פלסטינים, או אולי ייאמר ביתר דיוק, אירוע שבו נטלו חלק מושקוביץ ונערים פלסטינים, הייתי מסתפק בדברי שבח אחדים לכתיבתו. אך מתברר שכשנתיים לאחר הגיעו לתקוע, ב-18.2.1991 נקלע מושקוביץ למחסום אבנים ליד בית סחור, ונזרקו עליו אבנים. מושקוביץ יצא מהרכב וירה באוויר. בשל המהומה פגעה אחת היריות מה-M-16 של מושקוביץ באחד הבתים של בית סחור, ונער שנמצא באותו הבית - סלאם מוצלח - נפצע, ומת מאוחר יותר. ב-1993 הוגש נגד מושקוביץ כתב אישום על הריגה. כתב האישום שונה מאוחר יותר לגרימת מוות ברשלנות, ומושקוביץ ריצה חמישה חדשים בעבודות שירות. ב-1994 הגישה משפחת מוצלח כתב נזיקין נגד מושקוביץ בבית משפט השלום בירושלים. בפסק הדין שהתקבל בדצמבר 2000 קבע השופט שמושקוביץ ערך במקום מסע נקמה מתוכנן, ומצא את מושקוביץ אחראי, וקבע שעליו לפצות את התובעים בסך 200,000 ש''ח. בעקבות ערעור שהוגש בשנת 2001 בפני הרכב של שלושה שופטים הוסרה ההאשמה בתכנון מראש, אך נקבע שעל מושקוביץ לשלם את הפיצוי המלא.
כל העובדות הנ''ל ועוד מובאות על ידי מושקוביץ עצמו תחת הכותרת Human Rights of Jewish Resident of Judea, באתר ///Boazm.50meg.com. לי הסיפור הזה נראה מצד אחד רלוונטי להבנת המצוקה בה נמצא מושקוביץ ביחס לאפשרות של הפסקת הכיבוש, והנסיונות שלו להצדיק את המשך הכיבוש. נסיון טרגי בעיני. ומצד שני הסיפור האישי מאיים לרוקן מכל תוכן את עסוקו המוצהר של מושקוביץ בנושאים של חינוך ודמוקרטיה. נראה לי שבבואו ב-1989 או זמן מה לפני כן לישראל ולהתיישבות בתקוע, הנ''ל קצת איבד את הצפון, ואת המצפן המוסרי. היות וגרם, בשוגג אמנם, למותו של הנער סלאם מוצלח, מן הראוי היה שייקח אחריות לעצם השהייה במקום, ולמעשה. בסך הכל עולה חדש שעבר טראומה קשה בעצמו, אך גם נמצא אחראי למותו של ילד. ההקשר הפוליטי של האירוע לא ניתן להכחשה.
זה שמושקוביץ בחר לפרסם את סיפור גרימת המוות ברשלנות בפומבי מראה שהוא חש שנעשה לו עוול - ראה הכותרת לסיפור. אך עבור ציבור רחב הסיפור הזה רק ימחיש ביתר שאת עד כמה המתנחלים בשטחים חסרים את היכולת לקחת אחריות למעשיהם גם במקרים בהם גרמו ישירות למוות של פלסטינים. לעבירה לא רק מימד משפטי (הריגה מתוך רשלנות) אלא מימד פוליטי ברור - לולא בחר לחיות בהתנחלות על אדמה פלסטינית, לא היה מותקף באבנים. לולא היה מותקף באבנים לא היה יורה. לולא ירה, לא היה הורג בשגגה.
מושקוביץ הוא דוגמא במעשיו למתנחל המבולבל החרד לשלומו, הנהנה למרות הכל מתמיכת הממשלה (תשתיות, שמירה על ידי הצבא), זוכה למקרקעין זולים במיוחד (הגונב מגנב פטור), ולבסוף כאשר הוא נקלע למצוקה הוא מאשים את בית המשפט ואת המדינה (תביעה של מושקוביץ נגד המדינה על כך שלא נשמר הבטחון בכבישים, ועל כך שלא ניתן לו אימון מתאים לשימוש בנשק תחת יידוי אבנים, לא נשאה פרי).
המאמר ''ללא רחמים על ילדים'' מ-2005 מקבל בהקשר זה משמעות שהמחבר וודאי שלא התכוון לה, היות והמחבר מוצא את עצמו בשני זמנים שונים משני עברי תהום שאינה ניתנת לגישור. מצד אחד, המקרה האישי בו מושקוביץ נמנע מלקחת אחריות על מותו של הנער מבית סאחור, ומהצד השני, הנסיון להראות באמצעות ניתוח מפורט כיצד הציבור הפלסטיני שולח את ילדיו למוות בקור רוח. מצד אחד מושקוביץ קורא לקחת אחריות לגורל הילדים הפלסטינים, ומצד שני מושקוביץ, כאשר זה נוגע לו ישירות מסרב להכיר באחריותו למות הנער הפלסטיני בו ירה בשוגג כשהרגיש מאויים, ומאשים את כולם רק לא את עצמו.
באותה כפיפה גם נמצא ההסבר לשנאתו של מושקוביץ את אנשי 'בצלם'. כפי שמושקוביץ עצמו מספר, את התביעה בשם משפחת ההרוג הגיש אברהם גל מ'בצלם', שגם אסף עדויות בבית סאחור ביום שלאחר האירוע. עכשיו ניתן להבין מדוע מושקוביץ טוען שגם אורי אבנרי וגם 'בצלם' שקרנים. ולספקנים אוסיף שמושקוביץ מאשים גם את אנשי מועצת יש''ע על שלא עזרו לו במשפט. אני עדיין חושב שמושקוביץ כותב יפה ומעניין באתרים בהם אינו נסחף להתנצחויות ולהתקוטטויות שלא לצורך. אך האם ניתן לבסס על הדברים שהוא כותב טענות משכנעות להמשך הכיבוש? ניראה שלא ניתן, לא מהבחינה האישית -שהרי עדותו של מושקוביץ כחוקר לא משוחד היא פיקציה שרק הוא מאמין בה, ולא מבחינת המצב בשטח, מצב שהסיפור האישי של מושקוביץ הוא אילוסטרציה מאלפת שלו. |
