|
וכך, דומני שלא נימצא בסיס להגשת כתב אישום פלילי. באותה תקופה לא נהגו לחקור שחיתויות באותה יסודיות כמו היום, ולא היתה קיימת מודעות רבה לנושא. חושפי שחיתויות כמו מייה קוך (בתנובה), היו נתונים להתעמרות קשה, ותכופות הושלכו לידי פסיכיאטרים בקופ''ח, או אף אושפזו, ותכופות ניסו לשבש עליהם את דעתם ולהוציאם משפיותם.
עבדתי אז קשה, ואיני יודע פרטים בנושא. אגב, אילו באמת הייתי מוסר מידע למשטרה, יתכן שהעניין היה מסתיים אחרת. אך אז הייתי נלהב מאד בנושא מחקרי, ועסקתי בנושא שעות רבות ביממה כולל שבתות וחגים. אפשר להתמכר למחקר מדעי. שמתי מכל מקום לב, שלאחר החקירה המשטרתית, ננעלו התיקים ואף המכון (שהיה קודם פתוח, כמכונים אחרים בבי''ח לווינשטיין), במנגנון אלקטרוני כפוף להקשת קוד סודי. אמרו לי ''זה בשביל שלא תהיה לך גישה לתיקים ולא תלשין עלינו''... אף שלא העליתי משהו כגון זה בדעתי.
ההתעמרויות בי עלו מאד לאחר מכן. למשל, נערך ריצוף של המכון במעין משטחי ''שטיח'' חומים, שחייבו התזת דבק רב על שטחים גדולים. החומר נחשב לרעיל, וכל עובדי המכון פונו, אך לי לא הודיעו על כך ולא פינו אותי, ונישארתי היחיד שהיה חשוף לדבק. גם איש הבטחון ביזה אותי. כשבאתי עם אופניים למכון מביתי ברעננה, והחניתים בקומה הראשונה בבניין הישן (שהמכון היה ממוקם בקומתו השנייה), אופני חובלו פעם אחר פעם.
באותה תקופה היה לי ידיד, פרופ' למתימטיקה בכינוי בוב (פרופ' נורמן רוזנברג) מאונ' ת''א, שעבד סמוך לי, כמוני, על אחד הטרמינלים של ה-main frame (המחשב המרכזי) בפרוייקט כלשהו. האיש היה גבר כבן 60, ממוצא אמריקני, מבריק, עליז ובעל הומור, והיה למעשה אז איש שיחתי היחיד. אלא שכעבור תקופת מה, בעמדו בתור לקנות כרטיס בקולנוע ''פריז'' בת''א (שהיציג אז סרטי מופת) קיבל דום לב וניפטר. ד''ר מלמד אמר לי בחיוך רע, ככל שרע יכול להיות רע: ''נו, גם בוב הלך. אלה שהיכירו אותך, כבר אינם. ועכשו, הכל תלוי בי, ארצה, אעשה ואומר כך, ארצה, אעשה אחרת...'' |
הוא זומן למספר חקירות. אך לא הופקעו תיקים ולא נערך חיפוש במכון
