|
נתחיל בכך שקצבאות הילדים בגרמניה גבוהות במיוחד, וכי יש תוכניות להעלותן. הקיצבאות משולמות עד גיל 18 (אא''ט 200 יורו לחודש, ייתכן שיותר) לכל תושב, גם אם איננו אזרח. עם הילד השני גורם להעלאה נוספת בקיצבאות, שהן לכשעצמן פרוגרסיביות; זאת ועוד: ישנה גם עזרה מיוחדת לשנתיים הראשונות בחייו של התינוק, שמגיעה למשפחות המעמד הבינוני בכללותו (עד 400 יורו לחודש).
גרמניה היא אמנם מדינה עשירה, אבל עם הרבה צרות שונות שנובעות מהזדקנותה המהירה של אוכלוסייתה, שינויי סטרוקטורה, ועוד. מה שהגרמנים והאירופאים עושים, מכל מקום, זו השקעה מאסיבית בבני הדור השני למצוקה (ניתן בהחלט להתווכח עד כמה זה ''מצוקה'', אבל זה נושא למאמר שלם), שפירושו: הללו מקבלים לא רק העשרות ועוד כל מיני הטבות, אלא ישנו נסיון אדיר ללמדם מקצוע (השיטה הדואלית) ודרישת מינימום ל''סל ידע'' אותו כל תלמיד לחייב לדעת, כולל להוציא אולי תלמידי בתי הספר לחינוך מיוחד, שם מופנים הדגשים לכיוון אחר.
הזרמים במערכת החינוך הישראלי, כמו גם הסגרגציה המובנית המתקיימת בה, הם השוד ושבר של החברה הישראלית, שמצוייה בחוסר הבנה מוחלט לגבי דרישות פשוטות יש להציב עבור הידע שאותו חייב בוגר בית ספר לדעת. אינני יודע מה בדיוק קורה על ידי מערכת החינוך הרליגיוזית ובאפשרותה להעניק חינוך לתפקוד במודרנה עבור תלמידיה, אולם ניתן לשער ששם מצוי חלק מן התשובה שאפשר לקבל בכיוון התפתחות העוני בישראל (אגב, האם המדינה מממנת מערכת חינוך זו?).
אין פלא, איפוא, שישראל מצוייה במצב שרק 50 אחוז מבניה מצליחים למצוא פרנסה, שכן היא מתנהלת בחלקה באופן סגרגטיבי מכוון, שאינו דואג להשקיע בבני הדור השני. הרעיון שאדם אינו יוצא לעבודה ''מסיבות של דת ומסורת'' הוא לא רק זר ומוזר, אלא גם בעייתי – לפחות כל זמן שהרגלי קיום מסוג זה מועברים אל בני הדור השני, שמעבירים אותו אל בני הדור השלישי, במעין הסמכות על ''כספי חלוקה'' מודרניים.
זוהי לכן השאלה המוצדקת, לשיטתי: מהו מקור העוני בישראל? תשובתי האינטאיטיבית קושרת וכורכת אותו באי-השקעה בבני הדור השני של חוגים רליגיוזיים, כתוצאה מאידיאולוגיית אי-הכנתם למודרנה. |
תעסוקה בחברה המערבית
