|
גב' שירן היקרה,
האדם עשוי לשאוב כוח מהרוח הכללית, מהעם, אך בבוא ימי קטנות על העם, ממה ישאב כוח?
כך, חלק גדול מהשירה העיברית כיום הפכה, מאז המרד של נתן זך נגד אלתרמן, ב-1959, לשירת ליליפוט, תרועת ימי קטנות. זהו מעין מסע לניבכי האני, כשהאני משמש כאן עילה להצבת כל קפריזה מילולית וכל לבירינט מושגי, ורלטיביזם ערכי.
שירה טובה חייבת להעצים את החיים, ולא לרטון בנירגנות כנגדם בתרועת פרע עויינת וגודמת את החיים. שירה אמורה לפלס נתיבים חדשים לפני המעשה והרוח, ולא להציב בפניהם לבירינטים שרירותיים. שירה צריכה להיות צלולה כמים, לאמר בקול צלול את דברו של העם, אך גם לזעוק ברמה את דברם הניחר - את צעקת העשוקים, הנידכאים עלי אדמות, הרעבים.
כן, לעיתים שירה צריכה להיות גדולה מהחיים, להיות מצפן. כאלה היו אומנם אלתרמן ושלונסקי, שלונסקי, שהיה לי הכבוד להיות מבאי ביתו כילד, שכן גר קומה אחת מתחתינו, ברחוב גורדון 50 בתל אביב, ובילדותי שהיתי רבות בדירתו של המשורר שאהבני. |
פילוס נתיבים מול שירת-ימי-קטנות
