|
החלק השני הוא נאיביות טאקטית ואסטרטגית. אם אתה זוכר אחרי ''ששת הימים'' את הילדים הערביים שהיו מכניסים את הידים מלאות העפרונות או מחברות או מחדדים לתוך חלון המכונית העומדת ברמזור וצועקים 5 בלירה, 10 בלירה וכדו'. ה''ילדים'' האלו צריכים להיות היום בני 40 או קצת יותר. אולי ח''כ ברכה, עאזמי באשארה ואחמאד טיבי צמחו מהם. אני זוכר המון דברים מאז. כמו כולם,חשבנו שהם ''אהבלים''.. לא למדנו איך להתנהג עם עצמנו ומכל שכן איך להתנהג כעם עם ריבונות על שטחים משוחררים, התנהגנו כמו עם כובש על שטחים כבושים ומכאן כל התסבוכת. האידיוט ההוא שטבע את המבטע הלשונית''השטחים הכבושים'' ,כמו הרבה ''בעלי חזון ומנהיגות''. כן, מון ג'נראל מואיז דיין ע''ה אחד מהם, כמו המעטים האחרים עם טקטיקה טובה לא ידעו ולא העריכו את גודל השעה. (גם אורי מילשטיין יסכים עם זה) העולם חיכה, ה''גוים'' לא האמינו שנה עם ישראל קם לתחיה, לא איזו הצהרה של מדינה על טריטוריה שנויה במחלוקת, אלא חזרה להר הבית ,למרכז הדתות :בית תפילה יקרא לכל העמים''. הם הרגישו,כמו שהרבה נוצרים מרגישים היום, את גודל השעה. ומה קרה? אנחנו לא רק שאכזבנו אותם (נו,מילא ,כמה פעמים הם אכזבו אותנו ..לצערנו) אבל אנחנו אכזבנו את עצמנו. היסוסים,גיהוקים,פיהוקים והתמתחויות, התחכמויות, חדודי לשון פוליטיים, שפה דפלומאטית, הפכפכות, אי ביטחון בעצם השליחות..והנה. את פרותיהם של אלה אנו קוצרים היום.אבל..לא אבדה תקותנו. |
רפי:מה שהעלית זה רק חלק מהבעיה
