|
אך המקורות לא מנחים עבור כל מצב ומצב. כך, היהדות עובדת בשיתוף פעולה עם החוק המוסרי האוניברסאלי. הבעייה בכל כלל היא בעיית הישום במקרים כלליים, והתורה למשל מתווה כיוונים כלליים כאלה, כגון התחשבות בשכיר, צער בעלי חיים (כגון ''לא תחסום שור בדישו'') וכד'. כיוונים אלה או רוח הדברים הם מבחינת הנחיות כלליות, והאדם אמור לנהוג באופן אוטונומי, לאחר ה''דחיפה'' הראשונה או ה-Push שמציבים גאוני המוסר שבמקרא.
אכן, עניין האלוהות כאן היא שאלה של אמונה. הנחיות מוסר כלליות רבות ביהדות הן אינדיקטיביות לתבונה גבוהה, וניתן לאמר, וזו כבר שאלה של אמונה, שהמחוקקים המוסריים פעלו מתוך אינטואיצייה אלוהית שמקורה האל עצמו.
והיהודי (בעקר היהדות המערבית) אומר: האל הוא אדון העולם, והוא מנחני וינחני בכל מעשי על פי הבזקים של התחברות שיהיו לי במגע עימו. לכן, קבלת האלוהות היא ההתחברות עימה וקבלת חסד אלוהי בכל רגע. ''עשה כל דבר בכוונה מלאה'' (ההתחברות למקור האלוהי) היא חלק מהתפיסה הזאת. *אין כאן כלל עניין של תועלת*, אלא משהוא בדומה לתפיסת הגלים או התדרים הנכונים, התחברות עם מקור-הכל ''עשה רצונך כרצונו''.
זוהי בעקר תפיסת היהדות המערבית. אשר לתפיסת חלק מהיהדות הערבית, הרי ראינו כאן: הנחיות וצווים מאד מפורטים, וכניעה למלך-אל עריץ ומילוי צוויו ללא כל אוטונומייה. |
התורה והנביאים פורסים כוונים כללים, את רוח הדברים בנושאי מוסר
