| היא בדיוק הנושא אליו כיוונתי (מעניין איך שאתה מצליח לפעמים לקרוא אותי נכון . . .). בפסיקה במיקרה הזה, או יותר נכון בחוסר הפסיקה כי למעשה התביעה נדחתה על הסף, לא הופיעה אף אחת מההתבטאויות אותן ציטטתי. גם כשבית המישפט דוחה את התביעה, דבר שהוא בהחלט במיסגרת סמכותו, יש לזה צורה שונה לחלוטין כשמתלווה אליה הנמקה בנוסח שהשופט ברק השתמש בה כלפי התובעים הערביים (גם שם הוא דחה חלק מהתביעות). כל ''גדלות הנפש'' אותה הוא הפגין כלפי התובעים הערביים נעלמה והיתה כלא היתה כשהוא דן בתביעותיהם של מפוני גוש קטיף (ללא כל קשר למה שהיתה הפסיקה הסופית). כנראה שלדידו של השופט ברק, שמדובר במיתיישבים היהודיים של גוש קטיף (ואני מניח באזורים אחרים של ארץ ישראל) הלכה היא לפי בית מדרשו של המישמיש הקובעת שיש ''לקרוע להם את התחת''.
את המישפט ''היקף הפגיעה המותרת בזכויות האדם בשל העברתו הכפויה ממקום למקום משתנה על פי הטעמים המונחים ביסוד ההעברה'' לא ראיתי בשום מקום, ואני חושש מאוד שזה שוב איזה מישמש מתוצרת בית החרושת מישמיש. משום מה הגישה שיש ''היתר'' לפגיעה בזכויות האדם (עם טעמים או בלעדיהם) היא דבר שעולה רק כשהאדם בו מדובר הוא יהודי. |