| ראשית, התקנה לגבי מומחה מוסכם היתה עוד בתקנות מתשכ''ג והוסרה בתקנות תשמ''ד; אולם, באם שרת המשפטים מאמינה שבכך הצדק יושג, דיינו. הרי בדרך כלל רובם של המומחים 'מטעם' מתאימים את חוות דעתם לצד אותו הם מייצגים והאיזון בין חוות הדעת בא במומחה מטעם בית המשפט. כך גם יווצר יתרון שכן לא יאלץ עורך דין של צד פלמוני לבלות שעות בחקירות שתי-וערב של מומחי בית המשפט והצד שכנגד.
כמו כן, לעניין ''היעילות המשפטית''; מטרת סעיף 79א היתה פשוטה, ונותרה כך, לפתור מחלוקות _פשוטות_ שאינן דורשות דיון משפטי או עובדתי מעמיק, ועל כן גם אינן דורשות פסק דין מנומק. אין פסק דין על דרך הפשרה אומר כי בית המשפט לא שקל את שיקוליו ואיזן בין הגרסאות של הצדדים, אלא רק כי הבין הוא כי האמת היא האמת הדיאלקטית, זו שנמצאת בין הגרסאות, ובכך בחר הוא לאזן.
באם דעתך היא כי עורך הדין התרשל בכך שלא שאל את לקוחו אם הוא מעוניין בפסיקה על דרך הפשרה, מסכים אני עמך. עורך הדין הוא שלוחו של האדם; אולם מבלי לפרוש את כלל היריעה, אין רע בכך שעורך דין מציע ללקוחו להתפשר. איני מכיר את פרטי התיק ולא ראיתי כי מוזכר שעורכת הדין עשתה כן מבלי לשאול את לקוחה (אף כי כב' הנשיא קיטאי כותב כי העניין הוא דיוני).
פסיקה לפי סעיף 79א היא פסיקה ראויה ברוב הסכסוכים האזרחיים היומיומיים; סכסוכים בהם מומחיות בית המשפט היא להיות היד הסוברנית להכרעה בסכסוך (ובדרך כלל הסכסוך הוא כזה שאינו דורש מומחיות משפטית). |