|
ישבתי פעם ביום גשום בפונדק דרכים בזיכרון יעקב, ועילעלתי במקומון האיזורי.
את שימת ליבי משכה ידיעה אודות תושב זיכרון שיצא לטפח הדשא והפרחים בגינתו. תוך כדי עבודתו, שם לב לכך שהדוברמן שלו נוהם באופן לא ידידותי. אף נפש לא עברה בסביבה, ובמוחו, ניתן לשער, היכתה לפתע ההכרה המדהימה שהנהמה וגם המבט הרצחני מכוונים אליו, מצד כלבו האהוב.
הדוברמן גם עבר לעשות מעשה, דהיינו זינק. האיש המבועט והניבגד פנה לנוס כשהדוברמן אחריו. במהלך המנוסה נישמטו משקפיו, והדוברמן עט עליהם כמוצא שלל רב ולעס אותם בחמת זעם, דבר שאיפשר התעשתות מה ועשיית חושבים לגבר הנירדף על ידי חיית המחמד.
ואכן האיש פצח בזעקות רמות לעזרה וישועה. זעקות אלה גרמו לדוברמן, מצידו, להבין שהמשקפים זה לא העיקר, אלא האיכר הוא העיקר, ושב לרדיפתו אחר האיש שהיספיק להתרחק. בינתיים צצו לעזרה שכנים ואנשים נוספים, חלקם מצויידים במקלות וכיוצא בזה, והאיש חולץ בעור שיניו. אך זאת לא בטרם חיבל הדוברמן - שאולי החטיא מחמת המבולקה את הצוואר הניכסף - באחת מאוזני בעליו באופן אנוש.
אמרתי לעצמי שיתרון בולט בחתולי הוא שחתולים אינם נובחים, והם מעדיפים את ידי המלטפת על פני החיבה לצווארי. |
מסיפורי זיכרון יעקב
