  
  
  
|
 |
|
||
  הלינק שהבאת ממש מרתק |
|||
|
|||
אלא שאתה מרבה בלדבר על עם פלסטיני ערבי שנוצר מסוף המאה ה-19 ואילך, בעוד ''שהוא לא ידע שהוא כזה''. בקנון התקומה של ''העם הפלסטיני'' אין לנו ספרות ושירה המדברת על חזון ותקומה מאותה תקופה. וזה לא שלא חיפשנו, אלא שהוא לא קיים. ואין המעיד על עיסתו, אלא הנחתום, לפחות בעניין זה. המילה ''פלסטין'' היתה מילה נייטראלית במשחק שבין התושבים הערבים והיהודים בארץ ישראל-פלשתינה. לכל אזרח הקולוניה היתה תעודה של פלסטיני, מטעם הכובש הבריטי, עד מאי 1948. בעוד הציבור היהודי פלסטיני הוכשר כעם מזה יותר מ-3000 שנה והיה דרוך בכוונתו להקים מדינה יהודית, הרי שהציבור הערבי פלסטיני היה עדיין בלתי מגובש במוטיבים לאומיים מאחדים, ולהיפך היה מפוצל בקרב חמולות ושיטחי השפעה של בוסים מקומיים או שליטים ערבים שכנים שהיו אפילו ביריבות לוקלית זה עם זה. התנועה הערבית לאומית היתה מאויישת ע''י סורים, ירדנים ומצרים, תוך סיכסוכים פנימיים בנושאי חלוקת עוצמה ושליטה בין מדינות הפריפריה. הציבור הערבי פעל ממרכזים שונים עם נטיה לשליט הערבי בגבול הקרוב - למשל כנופיות קאוקג´י במאורעות 39-36. ב- 36' מגיע קצין טורקי לשעבר קאוקג'י עם 100 מתנדבים עיראקיים, שנקראו ''חטיבת הירמוך'', כשם צבאו של צאלח אד-דין. הוא חוצה את מעברות הירדן ומתמקם בסביבות טובאס. בעזרת כמה ראשי חאמולות מקומיות הוא מצליח לארגן את הכנופיות הבודדות ולאחדן תחת שליטתו. הם פעלו בעיקר במזרח הגליל ובמזרח עמק יזרעאל כשהם מקבלים תמיכה מעבר הירדן ולבנון משמשת להם מקום מקלט וגיוס מתנדבים. קאוקג'י ברח לירדן וחזר ב-1948 דרך לבנון ונוצח. ערביי מערב הגליל ובלא כל תיאום עם קאוקג'י תקפו באזור יגור-נשר. כל אחד עשה מה שטוב לו במסגרת תחום המושב שלו. המרד הזה נקרא ה''מרד הערבי'' (גם בערבית) ולא ''המרד הפלסטיני''. כך בכל הארץ, מהומות מקומיות שניצתו אחד אחר השני, בלי תיאום ובלי שליטה, למזלנו. אפילו בשנות ה-50 פעלו הערבים הפלסטינים כנגד מדינת היהודים הפלסטינים כראש חץ של קואליציית מדינות הרע''ם שהפעילו אותם למען האינטרסים של עצמן, תוך ניצול העדר תודעת הלאום של ערבי פלסטין. מלבד כמה משוררים, אף אחד לא דיבר ממש על ''עם פלסטיני'' עצמאי ועל זכויות למדינת לאום. סוריה דיברה עד שנות ה-60 על תביעה לריבונות בגליל-חיפה. מצרים על ריבונות בנגב ובשפלה. רק התפרקות האיחוד של מצרים-סוריה-עיראק באמצע שנות ה-60 איפשר לערפאת המצרי להכריז על הקמת תנועה פלסטינית-ערבית לאומית שמטרתה להרוס את ישראל ולהשתלט על אדמתה. אף אחד לא חשב אז ברצינות שיו''ש ועזה הם שטחים פלסטינים. הרי אף אחד מ''הפלסטינים'' לא דרש את השטחים האלה, ואף אחת ממדינות הכיבוש לא הציעה זאת פלסטינים. כולם עדיין ראו בפת''ח כלי להחרבת ישראל יותר מאשר כלי לבניית מדינת לאום פלסטינית. רק הכיבוש של 67' הכשיר את הלאום הפלסטיני הזה וגם זה רק בדרך השלילה של זכותה של ישראל להתקיים. לא היו נרטיבים חיוביים הפוכים שהראו צורך ונכונות הסטורית לפתרון של ''עם פלסטיני'' לבעיית ארץ ישראל. מאז הגולם קם על יוצרו, ומתחיל להתהלך כאחד העמים. ===================== עכשיו אני חוזר ואומר שוב שאין זה מתפקידנו לומר אם יש או אין עם ערבי פלסטיני. אם רוצים ערביי ארץ ישראל להיות ''פתאום קם אדם ומכריז שהוא עם'' - אז שיהיו. אבל לא על חשבון נכסיו וזכויותיו של עם ישראל. שילכו להם למקוום אחר לבנות להם מדינה. אני הצעתי כבר שירדן תהיה להם לפלסטין - משום שהיא אכן פלסטין, משום שתמיד במאה השנים האחרונות היה בה רוב לערבים פלסטינים, ומשום שלשֶם שקט רוב היהודים יוותרו על ''הגדה השניה'' (בעצם כבר ויתרנו). אינני מבין מה החוכמה לחלק ארץ אחת בין שני תובעים לשלושה חלקים. זו לא חוכמה גדולה, אלא איוולת. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי