|
לא יכולתי להתאפק מלהביא לכם את תפארת מליצתו של השופט חשין. לעניות דעתי מגיע לו פרס ישראל לשירה על פסקי הדין שלו:
בפרשת פלונית החליט בית המשפט (בדיון נוסף) כי הָאֵם קיפחה את זכותה לילדהּ, כי ''קול הדם'' - נדם, ובהחליטו כך הורה על ניתוק הילד מאימו ועל אימוצו בידי המשפחה שהחזיקה בו. אכן, קול הדם קול חזק הוא; קול הוא המתגלגל מקצֵה הארץ ועד קצהָ, קול מחריש אוזניים הוא; הוא החזק בקולות. ובאומרנו כי קול הדם - קול מחריש אוזניים הוא, כי החזק בקולות הוא, אין אנו מתכוונים לעוצמת הקול המכה בעור התוף, לעוצמת הדציבלים שמפיק הקול. כוונתנו היא לעוצמתו הפנימית של הקול, לאותה ערגת-קדומים של אם ואב לילדם, למשיכת-הלבבות שאין לה תיכלה, זו ערגה וזו משיכה הממלאות ליבו של אדם עד-כלות. שלא כמותו, קול שאינו נשמע, קול מגומגם, קול שנשתתק - כל אלה אין כוחם כקול דם. וכשם שיש וקול הדם נשמע - ונדם, יש שקול הדם לא נשמע כלל מתחילתו. ''קול הדם'', קרא, אינטרס המבקש לקבל את הגנת המשפט, להיעטף בזכות בת-פועל משפטי. |
תפארת המליצה, לקרוא ולהתפעם....
