| נחמה, הבעייה הינה באמת חד מוקדיות של הכוח הכלכלי-פוליטי. ישראל היא כלכלית מדינת קרטליזם, שאין בה אפילו את יתרונות ביזור הכוח שיש לכלכלת שוק חופשי. מדובר במבנה צפיד של כוח ותפעולו האלים, כשהכוח ניתפס כחזות הכל באופן המנציח את מבנה הכוח החד-מוקדי והממורכז הזה.
יש בישראל גם בעייה יחודית נוספת המביאה לכוחניות יתר וראיית הכוח כחזות הכל, והערכת כל דבר ועניין על פי מימדים של כוח עירום בלבד:
כך, דומה שבקרב העם היהודי יש פרטים רבים המגיבים באופן מסוחרר ונישאבים באופן מאד רגיש לתנודות הכוח סביבם בגלל נירוזות קולקטיביות ובפרט נוורוזה היסטרית.
דומה שעקב נוורוזות אלה שהתפתחו בגלל המצב היהודי במשך מאות שנים, של נישול מכוח ממשי ומשליטה בפרמטרים מרכזיים של המצב, נוצר בעיקר מצב היסטרי (לפרושי להיסטריה) בו הפרט יוצר מעין הגברה (אמפליפיקציה) של כל פרור של עוצמה. כך תכופות השאלה של סטלין ''כמה דויוזיות יש ל-X'' הפכה גם לשאלה היהודית בה' הידיעה המאפילה על מימדים אחרים. זאת בפרט שדומה שמוקד הכוח המסורתי, ''ה' צבאות'' בגד בעמו עוד ב-70 לספירה ובוודאי ב-132 לספירה (מרד בר-כוכבא) והותיר את עמו מנושל מכוח ומיכולת פעולה כקולקטיב לכיד. מאז הפרט היהודי נאבק לא כל כך בהגדרת זהותו, אלא בגיבוש מוקדי גרויטציה, מוקדי כוח פנימיים, ונשאב בהתלהבות והשתאות היסטרית לכל שמץ של מוקד כוח מתפתח כלשהו.
בישראל, בנוסף, הציונות פיתחה גישה הרואה בתיפעול כוח את הערוץ הכמעט בלעדי לפעילות קולקטיבית, כשהדגשים כאן הינם קיומיים-דרויניסטיים (עניין שהועצם לאחר השואה): כה הרבה ישראלים מרבים להשתמש בכל דבר ועניין ובנושאים שונים בביטויים כמו ''השרדות''; ''מי שלא חזק לא שורד''; ''החיים הם בעיקרם ג'ונגל'' וכיוצא באילה מימדים כוחניים-קיומיים שהפכו את הוויתנו כאן לשממה מחליאה עתירת עליבות קשה. חנוך לוין היטיב להצביע על מרכזיות הכוח ויחסי החפץ בהוויית החיים הישראלית. בארץ זכו מחזות אלה להצלחה גבוהה. בלונדון הם הוגדרו כתיאטרון גרוע, משום שהקהל האנגלי תופס אולי את המציאות באופן עשיר יותר ובעל מימדים נוספים שאינם קורסים רק לגוונים של יחסי כוח. |