| אכן, חשכת הרוח והכוחניות האטומה שירדו על החברה הישראלית הביאה למה שניתן לראות בו כיום מדינת גועל. כוחניות זאת ומחשך הרוח מביאים ליחסי חפץ השוררים בחברתנו ולעויינות צפה רבה. לא בכדי כינה שגריר צרפת בבריטניה את ישראל: ''מדינת החרא הקטנה הזאת'' That shitty little country
ראו בנושא זה את מאמרי: ''האבסורד וההשלמה בחיים בישראל''
עד כמה שהדבר מעניין, ההיסטוריה של התדרדרות היחסים עם צרפת היא גם ההיסטוריה של התדרדרות התרבות בישראל. בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היתה עדיין התרבות בישראל יחסית גבוהה, כאשר המחזאים הפופולריים היו ניסים אלוני, אפרים קישון, אלתרמן וברכט. בשנות ה-70 פלשו הבורקס, רקיעת הרגל הסוררת והאטימות השמנונית והפיראית ביתר שאת לתרבות הישראלית, ומאז, דומה שמתדרדר הפרופיל התרבותי הישראלי הממוצע להגדרת הישראלי על ידי עיתון אוסטראלי: ''חן ותרבות של האדם הניאנדרטאלי''.
בטלויזיה הישראלית חוגגים צווחות טברנה פרועות, טיפלות נוראה ופסיכולוגים בגרוש שהריטינג שלהם נימדד על פי מספר הפעמים שהם או מרואייניהם מתיזים בבוטות כאילו אמיצה את המלה ''זיון''.
והישראליות הצעירות, ממש כמו נערות סייגון בזמן מלחמת וויטנאם, ניצמדות בעווית ובהערצה של יליד פרימיטיבי לכל כתב טלויזיה או עיתונות צרפתי ומציעות לו את חמודותיהן תמורת הזכות להראות בחברתו, באנגלית עילגת או בצרפתית רצוצה.
הישראליות כפי שהיא נראית כלפי העולם היא מגושמת, גסה, אגרסיבית, ובעיקר חסרת חן. אז האם ניתן לצפות שבני תרבות צרפת, למשל, אלה שהימציאו את העידון והחן, יאהבו אותנו? מה יש לאהוב כאן? גם חסרי חן, גם תוקפנים ללא גיבוי וגם משרכי דרכם בחוסר החלטיות כג'וק מעוך למחצה במזרח התיכון.
וגם מפיצים את פשיעת הסמים וסוגי פשיעה אחרים ברחבי היבשת. זו ישראל כיום, וייתכן שיש כאלה שלא מוצאים כאן הרבה סיבות להתפעלות אוהבת. |