|
אשיב לך כיהודי בן יהודיה ויהודי, בשאלה: כמה שנים נדרשות לתלמיד בית-ספר בישראל כדי להבין שלעולם לא יידע לנקד ניקוד תקני, ולעתים קרובות - גם לא להסביר מדוע מילה מסוימת מנוקדת באופן זה ולא באופן אחר, ומדוע ישנן מילים שיש להן שני סוגי ניקוד ושניהם תקניים. וכבר הזכרתי, בתשובה לאחת התגובות הקודמות, כשל נוסף שמזמן לנו הכתב העברי: העיתונות מלאה על גדותיה בנוסחי כתיב שונים; לעתים קרובות מופיעים נוסחים שונים באותה כתבה עצמה. גם הספרים העבריים אינם פטורים מריבוי נוסחי כתיב: בסריקה שערכנו בשעתו לצורך בחינת נוסחי כתיב שונים, על מדגם מכובד אך לא עצום, שהכיל בסך הכל עשרים וחמישה מיליון מילים, מצאנו, בין יתר המציאות המדהימות, שהמילה הנפוצה ''צהרים'' מופיעה ב- 8 צורות כתיב שונות: צהרים, צהריים, צוהרים, צוהריים, צהורים, צהוריים, צוהורים, צוהוריים (הצורה האחרונה מייצגת בקירוב הרב ביותר את הקריאה התקנית, אך גם היא עלולה להיקרא בשיבושים נוספים על אלה הקיימים כבר בדיבור: ''צוּהוּריים, צוֹהוּריים, צוּהוֹריים וכדומה). גם האקדמיה ללשון מתירה מפעם לפעם, מתוך הכרח מחוייב המציאות, לחרוג מכללי הכתיב חסר הניקוד שהיא עצמה קבעה [כגון ההיתר לבדל באמצעות י' לא תקנית בין שתי מילים הנכתבות באותה צורה (לדוגמא: מנהל - מינהל)], וכל אחד מנצל את ההיתר הזה כראות עיניו.
אז למי קל יותר - לילד אנגלי או לילד ישראלי?
ואגב, הקשיבו נא בזמנכם החופשי להגיותיהם (לא לגעיותיהם)של חברי הכנסת, בין שהם קוראים נאומיהם מן הכתב ובין שהם קוראים קריאות ביניים...
(כל מילה נוספת בנושא כאוב זה - מיותרת). |
הכרעה נסיונית
