  
  
  
|
 |
|
||
  החלק העוסק בהגירת ערבים לא''י במאמרי |
|||
|
|||
אבל ראשית כמה הערות: 1) ניכוס החומר שכתבתי מבוסס על תרגיל זריז: אמירה בנוסח ''השפה מסולסלת מדי או לא בהירה מספיק''. ולכן, שמישהו אחר יקח את הדברים וינסחם מחדש תחת שמו... זהו כמובן היפוכה של המציאות. מול שפה זורמת, מלאת אנרגייה, חכמה, נושמת, ובעלת עומק החודר ללב ולנשמה, כך שהדברים ניצרבים בתודעה לזמן רב. מול כלזאת, שפתו של גנב הרעיונות והחקיין היא יבשה, חסרת נשמה, תכופות עילגת, לא זורמת, טורדנית. ואמירתו כמעט תמיד, או בעצם תמיד, אבל תמיד - נבובה, חד מימדית וחסרת כל מימד של עומק. וגם משעממת, הגם שהוא מנסה בטריקים וגימיקים שונים לעורר את שימת ליבנו מול השעמום הנורא שכתיבתו השיטחית משרה. 2) גנב הרעיונות והחקיין הינו תכופות מגוהץ, מנומס ומשחק את איש התרבות, בעוד למעשה הינו תכופות ובמובן הבסיסי פרא ברברי ורדוד, שמוחו חדור תכופות בפראות, וכתיבתו הינה בהכרח מושאלת מהזולת, שכן מוח פרא אינו מסוגל להגות, אלא שברירי רעיונות עלובים לכל היותר. זאת בעוד יוצרים אמיתיים אינם מלוטשים, אינם תמיד מסתרקים בקפידה ומקפידים על הופעה מצוחצחת, אינם נשמות פלגמטיות ועקרות וצחיחות, אלא דווקא מלאי להט. כאלה הם יוצרים אמיתיים -גם אנשים אמיתיים בשר ודם, האמיתיים ביותר שישנם, ולא פוחלצים מנומסים המשחקים בני תרבות. אך הם אלה שמייצרים את התרבות, הם שנושאים את התרבות וההתקדמות על כתפיהם, בעוד הפוחלץ הגנבן והחקיין הינו שודד תרבות. 3) מצער שיוצרים גדולים וכתיבתם הנפלאה נידחקים במקומותינו לשוליים, בעוד פוחלצים משמימים, דלים ושטוחים תופסים בהדרגה את מקומם. ________________ ולהלן, החומר ממאמרי משנת 2001 : כיצד תעמוד חברה בה דומיננטית תפיסת זמן סינכרונית (הווה המתכנס לנקודה), במאבק קיומי מתמשך עם חברה בעלת תפיסת זמן היסטורית של המשכיות הנפרסת במרחב זמן ארוך (תפיסה היסטורית דיאכרונית)? ראשית, אגע קצרות בתפיסת הזמן של ''מקדמי'' הפוסט-ציונות, כפרופ' קימרלינג, שהינה סינכרונית מובהקת. פרופ' קימרלינג הנכבד מציג, דומני, מציאות של ישוב עירוני ערבי ענף-תרבות והומה אוכלוסין, השוקק מודעות אינטלקטואלית פוליטית גבוהה בפלסטין של המאה ה-19 (אשמח בוודאי אם ינקוב בשמו של משורר או סופר פלשתינאי נחשב יחיד מאותה תקופה, בניגוד לכאלה במצרים דאז, או למשוררים, סופרים ואינטלקטואלים פלשתינאים כיום). נראה שגישה זו הינה סינכרונית, בהשליכה מההווה בשנות ה- 90 ואילך, כלפי פלסטין של תחילת המאה הקודמת. זאת בדומה לציירים אירופאיים מימי הביניים והרינסנס, שציירו פרשיות מחיי ישוע ואת הצליבה, אך עם רקע-הווה של אירופה בת זמנם (מבנים ונוף ירוק אירופיים ואנשים אירופיים תכולי עיניים, חלקם בלונדיניים). נאראטיב ''פלסטין הבורגנית והצפופה'' של הפוסט-ציונים עומד בסתירה לריבוי עדויות, ציורים ותצלומי תיירים ומתיישבים אירופים (כמו הטמפלרים) בפלסטין מאותה תקופה, המעלים ארץ דלילה ביותר באוכלוסין, מספר מועט של עיירות קטנות וכפרים דלים. בהיעדר רישום מסודר וסטטיסטיקות של אוכלוסיה (הביורוקרטיה העותומנית) מכרעת בנושא זה הינה הויזואליה, בפרט זו הנפרשת על נופים נרחבים, ואינה מתמקדת בדמות ציורית כזו או אחרת (או אף צילומי אוויר של מטוסים טורקים ואנגלים ממלחמת העולם הראשונה). בעניין הויזואליה הצרופה, להמחשת-מה (בנפרד מעמדות ומושגים), ניתן להביא חתך ויזואלי חטוף מתחילת המאה שעברה, מצד הסופר חיים ברנר (כשחתך זה מייצג מן הסתם מעין ''ממוצע'' ויזואלי כולל, וזאת בנפרד מהעובדה שברנר לא חסך שיבטו המושגי והלשוני מה''נוף'' האנושי סביבו, לכל סוגיו, בלי יוצא מן הכלל): ''הרים חרוכים, אשר לא יניבו תנובה, גידולים דלים בשפלה, אכולי עכברים, כפר ערבי בנוי על תילו וקיים על מזבלתו ומפיץ קטב ודבר מסביב באדם ובבהמה, פרות כחושות כקומת כלב, הנאבקות עם היתושים המכסים אותן, יראה הנוסע''. במקומות אחרים מותווית ויזואליה והתרשמות כוללת מתחילת המאה- אמנם כאן כבר חדורת המשגת-מה שלילית/סטיראוטיפית של הנוף האנושי עצמו: ''ערומים, אכזריים, מלוכלכים, מזוהמים, פראים, נירפים, בעיניהם חלאת המוגלה של הטרכומה, עם שחור הפחמים ועורמת פקחנים''. למותר לציין שברנר היה איש תנועת הפועלים והעליה השניה, ולא חניך של קולוניאליזם אירופי גזעני ופטרנליסטי, ויש להניח בסבירות גבוהה שהוא בא לכאן ''טאבולה ראזה'' (לוח חלק) מבחינת סטרוטיפים מתנשאים. מכל מקום, לא בולט בויזואליה שלו רושם דומיננטי של ישוב עירוני מפותח, *צפוף* והומה אדם השוקק תרבות, אלא של סביבה מיושבת ומפותחת מבחינה זו הרבה פחות מסוריה ולבנון דאז, ובוודאי ממצרים. הצורך להסתמך על עדויות מבוססות-ויזואליה בעניין זה פג בעקבות החלתה של האדמיניסטרציה הבריטית על פלסתינה/א''י. בסביבות 1921 (בהסתמך על זיכרוני מלפני 30שנה, מעת שירותי הצבאי, כאשר ביקרתי בארכיון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בירושלים ונברתי בכרכים המצהיבים האלה), החלה להופיע סטטיסטיקה דמוגרפית מסודרת. בקיזוז סביר של 3% גידול טבעי של האוכלוסיה מאותם שנים, ניתן לחשב אומדן די מדוייק של כמות המההגרים הערבים מעיראק, עבר הירדן, סוריה ולבנון שהתווספו לכ-300 אלף (או פחות) ערביי פלסטינה מ-1921 עד 1946 (דברי מבוססים על זכרון, נאמן אמנם, אך טוב יעשה מי מקוראי האייל שיגש לארכיב בירושלים ויפרסם את המספרים המדוייקים). יש לציין שגלי הגירה ערבים אלו זרמו לכאן מתחילת ההתיישבות הציונית בתקווה להיטיב את תנאי קיומם, בסימביוזה עם הפיתוח הכלכלי של הארץ מצד מפעלי ההתיישבות הרבים והאנרגטיים. גם תודעתם ותרבותם של תושבי פלסתינה הערבים ומאות אלפי המהגרים הערבים התפתחו בסימביוזה איתנו, אך הדבר לא מנע מהם להתייחס בחוסר כבוד הולך וגובר אלינו כפרטים ולשאיפתנו לריבונות כאן. השיקול הדמוגרפי הווה גורם חשוב בשכרון/סחף הכוח של הישוב הערבי המתפתח במהירות תלולה, כשההגירה הערבית היכפילה ויותר את מספרם ביחס למה שניתן היה לצפות מגידול טבעי של האוכלוסיה המקורית עד 47. צמיחה תלולה זאת במשך 30 שנה הוותה, סביר להניח, שיקול מדרבן נוסף ומאז'ורי בדחיית ערביי פלסתינה את תוכנית החלוקה של האו''ם ב-47 - תוכנית שנחתכה אגב בפרופורציות טריטוריאליות מקבילות ליחס האוכלוסיה הערבית ליהודית ב-47 . גישת הביטול הקיומי הגובלת בגזענות של הערבים כלפינו מצאה כנראה את ביטויה בעובדה שהאמנה הפלשתינאית משנות ה-60 כללה סעיף הדורש מהיהודים שהיגיעו לכאן אחרי 1917 (הצהרת בלפור ותחילת המנדט הבריטי) לעזוב את הארץ ולחזור לארצות מוצאם: האפליה בין דם לדם התבטאה בכך שבני המהגרים הערבים לכאן מאז 1917 - קרוב לחצי מהפלשתינאים המצויים כיום - לא נידרשו אף הם לכך. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| אתה מוכן לפרט על מי יצא קיצפך ולמה? |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי