|
אני ממליץ על 'דקדוק הפה והאזן' של עזי ארנן. במקביל אפשר להעזר בספר 'דקדוק עברי' של יצחק לבני ומשה כוכבא.
אחינו עולי תימן אינם צריכים ללמד נקוד - העברית שבפיהם מדויקת. הם מבחינים בין ההגיה של קמץ ופתח ובין סגול לצירה. כל המזרחים מבחינים בהגיה בין שוא נע לנח ומשמיעים את הדגש החזק. כמו שמשמיעים האיטלקים אותיות כפולות - וזאת אחת הסבות מדוע הציע ז'בוטינסקי לבסס את ההגיה העברית החדשה על דמיון לאיטלקית.
דרך הדבור ה'צברית' רחוקה מן העברית ולכן אי אפשר ללמוד נקוד לפיה. היסוד להבנת הנקוד הוא חלוק המלים להברות. הברה פתוחה - המסתימת בתנועה - ולעמתה הברה סגורה המסתימת בעצור. גדול = GA DOL הברה ראשונה פתוחה והשניה סגורה. אבל בדרך הדבור הצברי אומרים GAD DOL כמו תינוק המתחיל לדבר ומתקשה להוציא את המלים מפיו. ולעמת זאת מושמט הדגש החזק בהגיה הצברית. 'סדור' הד' דגושה וההגיה היא SID-DUR אבל בדרך הדבור הצברית נהגית המלה SEE DUR
ההשואה של מחבר המאמר עם התרכית מפרכת מעקרה. הלשון התרכית אינה שמית ומכילה עצורים ותנועות שאינם קימים בערבית ולכן האלף בית הערבי שהשתמשו בו לא התאים לשפתם. הכתיב העברי משמר את צורת המלה ומראה בברור את הקשר בין פעל לשם עצם הנגזר ממנו ובצורה זאת מקל על ההבנה. גם מספר האותיות למלה יותר קטן מן המספר בכתיב הלטיני ועוזר לזרוז הקריאה. הלומד לשון חדשה מצרף אות לאות אבל השולט בלשון מזהה את המלים כיחידה אחת וגם לפי ההקשר במשפט ורק במקרים נדירים נשאר מקום לספק ואז נוכל להוסיף נקוד. לעמת זאת באנגלית נשאר פעמים מקום לספק אם מלה מסוימת היא שם עצם או פעל ויש לקרא את המשפט פעם ופעמים להבינו - בעקר כותרות בעתונים. מענין כי השולחים טכסטים באנגלית בטלפונים נידים מבקשים להמעיט במספר האותיות ומאמצים להם שיטת כתיבה של השמטת אמות הקריאה - בצורה המזכירה את הכתיב העברי. לדוגמה
IF U CN RD THS U CN WRT SHRTHAND
|
תורת הנקוד
