|
כי על אף שיהודים תמיד ישבו כאן ראשונים, הרי תמיד בפרקי זמן (הנוחים לטוען) הוא תמיד יוכיח כי בעל העניין עליו הוא מסנגר היה ראשון באותו מקום. שהרי כשהיה הכיבוש הערבי במאה ה-17 חיו בארץ ישראל עשרות ואולי מאות אלפי יהודים לצד כמה אלפי גויי הארצות (יוונים, מצרים, סורים ומתייוונים=יהודים שהמירו דתם לנצרות).
כשאנחנו מדברים על זכויות של עם לארץ, אנחנו מדברים על זכויות לאומיות ששום כיבוש, התנחלות, החלפת שם של ארץ וכיוצ''ב, לא פוגעות באותן זכויות ההסטוריות של בעל אותן זכויות באמת.
הישוב הערבי בארץ החל בכיבוש, וכדרך כל כיבוש מוסלמי בעת ההיא הוא פגע, הבריח ובלע את מתיישבי הארץ שלפניו. הרבה יהודים ברחו, פחות יהודים נהרגו ועוד פחות יהודים התבוללו עם השנים באוכלוסיות המוסלמיות והנוצריות בארץ. אבל תמיד היו יהודים בארץ לכל אותם 1900 שנות גלות.
בא נצא מתוך הנחה שהכיבוש הערבי לא ביטל את זכותם של היהודים על האדמה. כי כיבוש אינו הליך חוקי. גם הערבים הבינו את זה, גם בספרות הדתית המאוחרת שלהם וגם במנהגי היום יום. הם הקפידו להשאיר את שמות המקומות היהודיים, לא פגעו במקומות קבורה ובחלק מהזמן ההיסטורי אף לא פגעו ביהודים. ההכרה הזו גם לא מילאה אצלם כל רצון דתי, לאומי וסוציולוגי להקים חברה אחת, עם אחד שיש לו מדינה אחת. אם הם היו רוצים הם היו יכולים לבצע זאת במהלך 1300 שנות כיבושם.
פלסטין היה חבל ארץ נידך בשולי הקיום המוסלמי. פרבר של אימפריות. ארץ נידחת שהבריחה מכאן את יושביה עם השנים. היו מאות שכמעט ולא נשארו כאן תושבים, זולת ערי הדגל, כמו ירושלים, חברון, שכם, טבריה, צפת ועזה. בחלק מהמקומות, במאות האחרונות אך היה רוב ליהודים.
מצבים כאלה ואפילו פשוטים יותר קיימים לעשרות בכל רחבי העולם, מיעוטים שתובעים בעלות על קרקע, עצמאות חלקית או מוחלטת, ואף אחד מכל 199 המדינות באו''ם לא מכיר בתביעות האלה. בוסנים בסרביה וסרבים בבוסניה, אלבנים בסרביה, צ'צנים ברוסיה, בסקים בספרד, סרדיניסטים בצרפת, קתולים בצפון אירלנד, אסקימואים בפינלנד, כורדים בעיראק, איראן, סוריה ותורכיה, סודאנים נוצרים בסודאן המוסלמית, בדואים בירדן ופלסטינים בירדן, טיבטים בטיבט הכבושה ע''י סיןוגרמנים שכבשו את פולין פעם וגורשו ממנה לפני 60 שנים. וזו רק תחילתה של הרשימה.
לערבים יש זכויות תושב על האדמה, כי הם היגרו לכאן והתנחלו כאן. אבל מכאן ועד לדרישת זכויות לאומיות ע''ח העם האחר - המרחק גדול והפער בלתי ניתן לגישור. לעם הערבי יש 22 מדינות. אותן 22 מדינות שערביי פלסטין הכבושה היא ארץ ישראל היגרו מהן. מצידי שיחזרו לארצותיהם אם הם לא מקבלים הסדר של שלום.
הגירה ערבית גדולה החלה כמו שנאמר כאן במקביל לעליות הציוניות. מכאן שאי אפשר לדבר על חומר מלכד ללאומיות הערבית, זולת פרנסה זולה אצל הציונים. כנראה שמתכונת זו נשארה עד לימינו אלה. גם הערבים מודים שאין להם לאומיות מאוחדת, לפחות עד שנות ה-50 כך הם דיברו. החזיתות לשחרור פלסטין למיניהן לא דיברו על המלכד החיובי אצל ערביי פלסטין אלא על המלכד השלילי - לחסל את הפולש הציוני הזר. ולא שהם לא הבינו על מה הם מדברים. הם הבינו היטב וכיוונו את הצהרותיהם למאמץ כנגד ישראל. ההגדרה של ''עם פלסטיני'' צמחה לה רק בשנות ה-60 ואילך, כאשר חל משבר בין מדינות ערב לבין מוקיון הטרור שהקימו נגד ישראל.
בפלסטין של הכיבוש הבריטי הלא חוקי אולי היה מקום לתת למהגרים הערבים מדינה. אבל הבריטים שזרעו את ראשית הסכסוך ההסטורי כאן העדיפו לתת 70% ממנה לבדואים של סעודיה תמורת שקט שלטוני בסעודיה, מרכז העולם המוסלמי. אם נניח היו נותנים את אותם 70% לערבים בפלסטין ואת ה-30 משאירים ליהודים, הרבה מהסכסוכים מאז ועד היום היו נמנעים.
עכשיו, אם ערביי פלסטין רוצים להכריז על עצמם כעם בוקר אחד, או קיי, שיכרייזו, אבל לא על חשבוננו. שיילכו להם לירדן, שיותר מ-70% ממנה הם פלסטינים ידרשו בחירות דמוקרטיות ויקחו שם את השלון. אני הראשון שאתמוך במהלך הזה. אבל אסור שזה יפגע בנו ובסיכוי שלנו לקיים מדינה יהודית ריבונית ממערב לירדן. |
כעת, יניב, אני מבין את עמדתך יותר טוב - אבל
