  
  
  
|
 |
|
||
  למשורר שמעון מנדס, הידד |
|||
|
|||
חן חן למנדס על חיבורו המעולה, פובליציסטיקה שהיא כמעט שירה. ניכר בו שהוא חוטא מעת לעת בכתיבת שירים, והלוואי ומנגינות שיריו יהיו ערבות כפרטיטורה של מאמריו. לכבוד הוא לי לענות לטענות המועלות בחיבורו, והנה הן אחת לאחת. טרוניית מנדס: מנין לקחתי את החוצפה להביע דעה נחרצת על אנשים שמעולם לא ראיתי? תשובתי: אם התנאי לויכוחים בפורום היה היכרות אישית, אזי אפשר לסגור את הבאסטה. כל האינטרנט בנוי על אי היכרות אישית, וחבל שמנדס טרם הבחין בכך. הרי גם הוא לא מכיר אותי, מה שלא מפריע לו להטיח בי דברים קשים. אינני מביע את ''דעתי הנחרצת'' על מנדס או כל משתתף אחר, בנושאים הכרוכים בהיכרות אישית. איך הוא מתפקד כגבר, בעל, אב, או תכונות אופי אחרות , אינן מעניינות אותי ועליהן אינני מביע דעה. אולם בכל הקשור לדעותיו כפי שמובעות ברשימותיו, יש לי כמובן דעה מאד נחרצת, כולל אותם פרטים אישיים אותם הוא משלב ברשימותיו. במלים אחרות, כאשר מנדס כותב על הסכסוך הישראלי פלסטיני, והוא מזכיר את עובדת היותו קצין בכיר בכוחות הכיבוש הישראלים שלשיטתו תומכת בדעותיו, הרי שאני רשאי לעשות בדיוק את ההיפך: להשתמש בתפקידו הצבאי כדי לאשש את גישתי והשקפתי החולקות על אלו שלו. טרוניית מנדס: מה הייתי אומר, אם מנדס היה אומר עליי, כי אמנם נכון שהייתי צנחן בגדוד 890 וצנחתי במיתלה, אבל לא כולם יודעים שכאשר הגעתי לקרקע מכנסיי היו רטובים ומסריחים. המסקנה: לא הייתי פייטר, והייתי על פי הטקסט השירי של מנדס ''ח'אריין גדול''. תגובתי: מנדס רשאי בהחלט להגיד את הדברים. אפילו ייתכן שהם נכונים. כלומר, בהחלט יכול להיות שעשיתי במכנסיים בצניחה במיתלה, היו כנראה עוד כמה כאלה (צריך לשאול את רפול, מפקד הכוח המוצנח, אם גם הוא עשה במכנסיים). גם נכון שהיינו מסריחים כי לא התרחצנו מספר ימים. וחוץ מזה מנדס צודק שהייתי ח'אריין גדול, (אני אוהב את המושג המנדסי הזה) כי הייתי פחדן עוד יותר גדול. טרוניית מנדס: לא הייתי פייטר, קל כנשר ולוחם כארי, אלא פרדה איטית ששרכה דרכה אחרי האחרים כדי להישמר. תשובתי: אני מלא הערצה למנדס שהוא מאתר נכון את כישוריי הצבאיים. השתתפתי לצערי ברבות מפעולות התגמול מסוף 1954 ועד למבצע סיני באוקטובר 1956. ואכן, בלא מעט פעולות, איפה שרק יכולתי, עשיתי תמיד מאמצים להיות פרדה איטית ולהשתרך אחרי האחרים. היום, כאשר אני יודע כי רבות מפעולות אלו היו מיותרות, פרובוקציה ישראלית, אני רק יכול להוריד בפני עצמי את הכובע שהיה לי האיסנטינקט הבריא להשתרך מאחור, ולא לרוץ קדימה כאידיוט אל מותי, כפי שעשו כמה מחבריי שנהרגו לשווא. אני אמנם שרדתי, אבל בניגוד לתורת ההישרדות שרבים בפורום כאן מעלים לה קטורת. תורת ההישרדות כאן היא הפוך על הפוך: פירושה שאתה מוכן למות ולהילחם למען ''העם'' ''המדינה'' ''הדת'', או אז אתה תורם להישרדות. אינסטינקט ההישרדות שלי אמנם לא היה מפותח דיו, עובדה שעשיתי את השטות והתנדבתי לצנחנים, אבל משעה שהייתי בתוך גיא ההריגה, פעלתי אינסטינקטיבית על פי תורת הישרדות אנטי מילשטיינית, שאומרת: חייך שווים יותר מהמשימות שהמדינה שולחת אותך אליהן. במבט לאחור, אני ממש מרוצה מהפרדה האיטית. טרוניית מנדס: העט שלי נוזל ביבים, גדלתי בביב של שנאה ופחד. תשובתי: העט שלי מייצר טקסטים בעברית תקנית. נכון שאינני מגביה עוף לעברית של יום שבת, אבל זה נעשה רק בכדי שגם מנדס ודומיו יוכלו להבין את הכתוב. אני מקפיד לשמור על כללים שקבעה האקדמיה ללשון העברית. אני מוכן להעביר את כל הטקסטים שלי למבחן של מומחי האקדמיה ללשון, ואם הם יגלו, ולו צל צילו של ריח הביוב, אני מתחייב להעתיק את כל התנ''ך בכתיבה תמה. לעניין השנאה והפחד. מנדס נישמע ממש מודאג, אבל אני מבקש להסיר חשש מליבו. גדלתי בבית יקי אוהב, בלי שנאה, לפעמים היה פחד, למשל במלחמת 1948, פילח כדור רובה את דירתנו בירושלים ששכנה סמוך לקטמון, וחרך את שערות אימי וניתקע בחלון. זה באמת היה רגע של פחד. אבל חוץ מזה, הכל היה בסדר. גם בקיבוץ בו חייתי, אי אפשר לומר ששררו פחד ושנאה. וגם הביוב היה בסדר. המחנך שלי היה האבא של מפקד חיל הים היום, והא חינך אותי לאהבת אדם. (עם הבן הוא פחות הצליח, כי אלוף בצבא כיבוש לא יכול להיות אוהב אדם). יחד עם כל האהבה והחיזוקים שקיבלתי, למדתי בהחלט עם השנים לשנוא. שנאה בריאה, שורשית. למשל אני שונא אנטישמים, ואני שונא פשיסטים, ואני שונא גזענים, ואני שונא ניאו נאצים, ואני שונא מתנחלים, ואני שונא את הצבא, ואני שונא עריצים ורודנים, וכיוצא באלה דברים. בקיצור, אני דווקא שונא ביוב. טרוניית מנדס: איך אני יכול להשוות את ההרג והרצח שביצע פרנקו, עם מה שצה''ל עושה היום בשטחים הפלסטינים. ''חיילינו'' (כך מנדס) רודפים והורגים , אם צריך, רק מרצחים ומפקדיהם. תשובתי: כמו כל לאומן מצוי, חושב מנדס ''איך אפשר להשוות את הצבא שלי'' לצבא אחר? שהרי הצבא האחר הוא באמת רע מרושע, אבל שלי? נופת צופים. אי אפשר להשוות. אבל איש זכויות אדם, בעל גישה אוניברסלית, יודע כי צבאות העוסקים בהפרת זכויות אדם, בשליטה על אוכלוסייה אזרחית, מבצעים גם מעשי זוועה דומים. לכן אפשר למצוא סימני היכר דומים רבים בין צבאו האכזרי של פרנקו, לבין צבא הכיבוש הישראלי. למנדס תפישת מציאות עקומה. האם צה''ל הורג רק ''מרצחים ומפקדיהם''? מאתיים הילדים הפלסטינים שנהרגו באינתיפאדה הנוכחית בידי חיילי הכיבוש הישראלים, היו מרצחים? קרוב לאלפיים חללים יש לעם הפלסטיני בשנתיים האחרונות מידי חיילי הכיבוש הישראלים, ומרביתם אזרחים שלא חטאו. כך זה כשצבא כיבוש שולט ורודה באוכלוסייה אזרחית. כאשר מדובר בשליטה הישראלית על העם הפלסטיני, אנו צריכים להסתכל על מכלול 35 שנות כיבוש ואז התמונה עוד יותר נוראה: העם הפלסטיני שילם ומשלם מחיר נורא, זמן רב לפני שהחלה תופעת המתאבדים: עשרות אלפי הרוגים ופצועים, מאות אלפי עצורים, מעונים, מטורטרים, מושפלים, מיליונים רעבים. מעם שלם נישללות זכויות אדם בסיסיות, ומנדס מדבר כסומא בארובה, על הרג מרצחים ומפקדיהם ''אם צריך''. והעם הישראלי מתבהם יחד עם הכיבוש. מנדס עבר תהליך של ניתוק מהמציאות. וזה כבר מקרה שאיני מסוגל להתמודד איתו. טרוניית מנדס: לצערנו שכנינו אינם הולנדים, שבדים, נורבגים או איטלקים. אנחנו לא באירופה. תשובתי: זו טענה גזענית מוכרת. יש האירופים המתורבתים, ויש הערבים הברברים, ואיתם צריך להתעסק אחרת. מנדס לא למד היסטוריה, אצלו הכל מתחיל בסכסוך הישראלי ערבי. אבל מי שכן למד, יודע שהאירופים האלה, כאשר ניהלו מלחמות, או כאשר היו כובשים, היו מאד אכזרים. מנדס הזכיר את האיטלקים, כדאי שילמד איך התנהגו האיטלקים ככוח כובש באתיופיה, מאד אכזרי, כמעט כמו הישראלים. הכיבוש הסורי בלבנון, למשל, הוא הרבה פחות אכזרי מהכיבוש הישראלי בשטחי פלסטין. גם כך, נותרה לסורים מידה גדולה של אכזריות ושחיתות. צא ולמד, מה קורה אצלנו. טרוניית מנדס: האם ישבתי פעם עם ערבי ואכלתי איתו מאותה צלחת? האם ישנתי עם ערבי בחדר אחד? תשובתי: ישנתי עם ערבי באותו חדר ואכלתי עם ערבי מאותה צלחת, ויש לי חברים ערבים. ונשארתי בחיים. דבר לא קרה לי. שאלות אלה מלמדות על עומק הגזענות השוכנת אצל מנדס. איזו משמעות יש לדברים אלה? אם ישנתי עם ערבי, זה הופך אותי למי שמכיר מאות מיליוני ערבים ולמומחה בסכסוך ובדרכי פתרונו? ישנתי גם עם סיני, נו אז מה, האם בגלל זה אני יכול להביע דעה על אופיים של מיליארד סינים? מנדס יודע ערבית, וכל חוקר שב''כ שמענה פלסטינים בחדרי החקירות יודע ערבית, אבל פיתרון לסכסוך הם לא הביאו. ואילו אנוכי ורבים מחבריי, שלא יודעים ערבית, מחזיקים במתכון הנכון לסיום הסכסוך. דה גול לא ידע ערבית, אבל הוא ידע לסיים את המלחמה הנוראה באלג'יריה, מה שאלפי צרפתים שידעו ערבית, לא הצליחו לעשות. טרוניית מנדס: אני הסקתי מסקנות ב- 1967, ולא חזרתי לשרת בשטחים, ולכן אני בבחינת מי שברח מהמערכה, ואילו מי שנישאר להילחם בערבים הוא בעל אומץ לב. תשובתי: מנדס לא מסוגל לצאת מאתוס הקליפה הצבאית, לפיה מי שנלחם הוא אמיץ. לענין זה ארשה לעצמי לצטט את פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח שאמר באחד המפגשים עם תנועת ''יש גבול'', כי אין שום גבורה בללכת למות במלחמה. מיליונים עשו זאת לאורך ההיסטוריה. הגבורה היא לעמוד מול הרוב השטוף בנכונות ללכת למלחמה, ולומר לממשלה, לעם: לא, אנחנו לא הולכים למלחמות שאיננו מאמינים בהן. אנחנו לא מקריבים את חיינו על מזבח מטרות נתעבות. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר וללכת לבית הסוהר על אמונתנו. זהו אומץ הרבה יותר משמעותי מהטימטום של הליכה למוות במלחמה. על כן, המדמנה היא במלחמות שמנדס מוכן להשתתף בהן או לשלוח אחרים אליהן, ואילו המקום בו אני עומד, הוא בבחינת מור ולבונה, כבושם הזה טרם בא באפו. (של מנדס. מסכן). | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי