|
אני, יעקב בן יחזקאל ואהובה, נשבע בזה שעד לפני חמש דקות (15.6.04, שעה 18.10) לא שמעתי, ולא קראתי ולא ידעתי דבר וחצי דבר על טבח שעורכת ממשלת סודן באזרחים בצפון המדינה. ואני מעז לנחש שכשם שאני, הקטן, לא שמעתי ולא קראתי ולא ידעתי, כך עוד מאות ואלפים במדינה, ועוד מליונים במרחב הערבי והמוסלמי, ועוד מליארדים ברחבי כדור הארץ.
וכל כך למה? משום שמדרך הטבע כמות החוויות שאני מסוגל לקלוט בפרק זמן נתון היא מוגבלת מאד. מה עוד שממש השבוע החלו משחקי יוּרו 2004 והם 'קצת' יותר מעניינים את הבן אדם מאשר הטבח בסודן.
אבל כל ראשי המדינות האירופיות שנבחרותיהן משחקות כעת ידעו על הטבח! וגם כל חברות מועצת הבטחון! ולמעשה - כל ראש מדינה עפנ''י כדור הארץ הקטן קיבל את הידיעות בזמן אמת אל שולחנו!
וייתכן שלא כולם ממש שתקו. אלא, שכשם שלא שמעתי ולא קראתי ולא ידעתי על הטבח עצמו, כך לא שמעתי וכו' על תגובותיהם של אחרים על הטבח.ושוב, כשם שאני לא ידעתי וכו' (ראה לעיל).
אתם כבר מחייכים. אבל המסקנה עגומה מאד. מהרבה בחינות. אבל אתייחס רק לאחת מהן: עד כמה החיים והמוות הן ביד הלשון. ה'לשון' שאני מדבר עליה היא המערכת הכוללת של התקשורת. אני מעז לנחש שכל מערכת התקשורת בעולם ובארץ ידעה על הדברים בסודן הרבה לפני! אם כן, איך זה שלא ידעתי? כנראה שבאותם מקרים בודדים שצפיתי או עיינתי בתקשורת, לא סיפרו בה על האירוע הטראגי הזה. יש לתקשורת שיקולים משלה, מה לספר ומתי. והם לא נוגעים כלל לטובת הזולת, מכל צד שהוא. היא עושה בידיעות שבידה 'כחומר ביד היוצר': ברצותו - מאריך, וברצותו - מקצר (עד לאפס).
אמור מעתה: אסור לנו לסמוך על התקשורת. היא לא תמיד מספרת את החשוב יותר (למי?). היא בוודאי לא תעשה את העבודה עבורנו, בזמן ובמקום שאנו זקוקים לו. |
הטבח בסודן
