  
  
  
|
 |
|
||
  גאווה במורשת היסטורית היא נקודת מפתח |
|||
|
|||
לדעתי, אל לנו להצטמצם לחיוב הגאווה במורשת ההיסטורית לכוחות הצבא בלבד. גאווה זו חייבת להיות נחלת הכלל, ומקיפה את כל שכבות הציבור - עד כמה שהדבר אפשרי במדינה דמוקרטית, שבה אין אפשרות לאינדוקטרינציה ערכית מוחלטת. לאוייבינו - חיילים ואזרחים כאחד - ישנה מודעות היסטורית עמוקה, גם אם איננה מבוססת תמיד על ידיעה כפשוטה. לא לחינם מדברים מנהיגיהם של דוגמאות מן העבר, הן לכשלונות והן להצלחות (בעיקר תקדים כיבושי מוחמד). תודעה היסטורית זו, אורך-הרוח התרבותי (כלשון הביטוי הבדואי: ''נקמתי אחרי 40 שנה - ומיהרתי) - נוטע באוייבינו את היכולת להביט על השלב הנוכחי בסכסוך כעל פסיק בהיסטוריה, בעוד שרובנו כאן בישראל מעוניינים בסיפוק מיידי, אנו נגועים בקוצר-רוח תזזיתי בנוסח שלום/גדר/מלחמה עכשיו, ואילו כל מה שקרה לפני שנתיים, לא כל שכן 2000 שנה - נחשב לגרוטאה עתיקה ועבשה, שלא רק שלא ניתן ללמוד ממנה דבר - אלא גם מטרידה ומפריעה להתקדמות כלפי העתיד. [ואני מצטרף לברכות על הטור החדש]. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| למר אריה פרלמן: הלוואי ורבים היו מבינים זאת. |
|||
|
|||
דהיינו, בין השאר שסגידה לטכנולוגיה אינה הכל. ובוודאי שפיתוח טכנולוגיה והגברת יעילות, הינם בין השאר פונקציה של אורך רוח וגישה רב שלבית, המוכוונת כלפי העתיד, תוך הבנה שעומדים לרשותינו משאבים רוחניים גדולים שהתפתחו בעבר כתשובה לאתגרי העבר. בנייה משמעותית הינה פונקציה של יכולת עמידות לאורך זמן. ועמידות זאת מתאפשרת על ידי מורשת היסטורית של אמת. אחרת, כל מה שנשאר לפיתוח טכנולוגי הינו מאמץ חד שלבי של איתור נישות מזדמנות. או פיתוח ''פילים'' לבנים'' שעיקרם -ריכוז משאבים בזבזני, וסופם - חדלון. שכן, מורשת הינה גם מידת ביטחה ביכולת לעמוד ביצירתיות ובאפקטיביות באתגרים. בהיעדר ביטחה שקטה כזאת (ואין הכוונה לרהב ריק) מתפתחות מגמות היסטריות המקצינות את גישותינו הן לכוון מחדלי והן לכוון כשל העוצמה. דהיינו, הסתמכות על הרהב ואמונה עוורת בחריזמה של הסמכותן, לבדן, במנותק מהיענות לדרישות המציאות. ודחיית היצירתיות, התושייה והתבונה החייה. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי