  
  
  
|
 |
|
||
  אורי: ספרטה מול הסתאבות הצלבנים. אין כאן מערכת |
|||
|
|||
מבודדת. במוחי עולה כמעט מבלי משים אך בהתמדה אובססיבית הדוגמא של הסתאבות מדינת הצלבנים, שהיתה בשלביה ההתחלתיים מדינת אבירים ואצילות ספרטנית. ספרטה התקיימה בנסיבות של תרבות שלא היתה מהותית שונה ממנה - העולם היווני. מתוך מרחב תרבות זה נעשתה התפתחות נוספת תוך התפצלות והתקדמות התצורה החברתית/תרבותית בכוון של טיפוס טהור/אידאלי (במובן של הסוציולוג היהודי הגדול מאקס וובר - דהיינו הצורה האידאלית הטהורה בקצה הרצף בעולם הממשי ''הפגום'' בגווני ביניים), הן בכוון הספרטני, והן בכוון האזרחי של רינסנס הרוח של אתונה, במאה החמישית לפני הספירה. מרחבנו אינו כזה, אלא מרחב תרבות/הוויה מוסלמי/ערבי ענק. לכן, מרחב ההוויה והתרבות הישראלי אינו מערכת סגורה, ולא מערכת הנמצאת במרחב דומה מהותית, ממנו היא יכולה לנסוק הלאה בהתפתחותה, תוך אי סתירה מהותית למרחב הבסיס. בניגוד לציויליזציה היוונית, הרי שהמרחב הישראלי הינו בבחינת אי המעומת כל העת על ידי מגמות תרבות/הוויה הנוגדות אותו בעליל. מצבנו אף בעייתי יותר מזה של מדינת הצלבנים: שכן זו היתה הומוגנית בתרבותה ובאופן בסיסי באוכלוסייתה. אוכלוסיית הצלבנים היגיעה למזרח כשהיא נושאת מסורת תרבותית/הוויתית הומוגנית, שהשתרשה והתפתחה באירופה בכוון אחיד למדי מאז התקופה הרומית, עד השלב של תרבות רומית-קתולית, ופאודליות בעלת קוד ערכים צבאי אבירי. אף על פי כן הלכה מדינת הצלבנים והסתאבה, הלכה ונרקבה, בהשפעת עינוגי האוריינט, כשהאליטות שלה הולכות ונעשות נרפות, נהנתניות, מנוונות וחסרות אופי (עד כדי בוז של צלאח א-דין לרכיכותו של המלך הצלבני) כשהדבר שנותר הוא הרטוריקה האבירית בלבד, שהבליטה את גודל הסתירה בין האנשים לערכיהם. יוצא שהצלבנים הפכו עם חלוף השנים דומים לאויביהם תוך מגמת ירידה ואימוץ אותו חלק בתרבותם שהביא אצלם להאצת האנטרופיה התרבותית/הוויתית. זאת בעוד הערבים נעשו אף הם דומים לאויביהם, אך תוך אימוץ בכוון הפוך של אותו חלק מתרבותם, שהגדיל את רמת הסדר והאירגון, והעלה את הערבים באופן זמני לכוון אבירי אצילי, כפי שהתבטא הדבר בדמותו של צלאח א-דין. ניתן לדבר אם כן במפגש הצלבנים עם תרבות האיסלאם המנוגדת לתרבותם בסימביוזה תרבותית/הוויתית תוך כוונים סותרים של כל צד בהשוואה למשנהו: ירידה והאצת האנטרופייה אצל הצלבנים, לעומת השתכללות והיפוך זמני של מגמת האנטרופייה אצל המוסלמים. מאידך, החברה הישראלית היא בסיסית הטרוגנית הרבה יותר ממדינת הצלבנים בראשיתה, ומורכבת מגרעינים תרבותיים ואתניים שונים מאד זה מזה. לכן, בין השאר דומיננטיות כאן שתי מגמות הוויתיות, החזקות משום שהם הומוגניות (אחידות) : הפרוייקט הראשיתי היזום של יצירת אדם חדש ברוח סוציאליסטית/ניטצ'יאנית, שאיפיין את הזרם המייסד הציוני , וכן תרבות היהדות המסורתית, שדוכאה על ידי הזרם המייסד שנגד אותה, ולמעשה נוצר ונוזם כריאקצייה לה. מתוך תרבות האדם החדש המרקסיסטית/הגליאנית ניטצ'יאנית (ראה מאמרי אודות מיתוס ביתניה), התפצל זרם ניטצ'יאני מובהק יותר, בסינטזה עם הליברליזם האירופי - אבא אחימאייר, וז'בוטינסקי, שאף הם חרתו את האדם החדש על דיגלם: איש הדר, גאון , נדיב ואכזר. זאת בהשוואה לגלישה נוספת של מגמת הציונות המרכסיסטית לכוון ''האדם הקטן מן המציאות'' בשנות ה- 50 ברוח מאוד קולקטיביסטית, כשכל פקיד ועכברוש ממוסד נעשה מלך בגדוד. מגמה זאת לבשה כוון נוסף ברוח האנטי-גיבור נוסח דסטין הופמן בשנות ה- 60 . דבר זה פעל את פעולתו לדכא גילויי מצויינות אינדיוידואליים. כאן אנו רואים כיצד מתגברת ההטרוגניות אך במידה רבה בגוונים של הגברת האנטרופיה: מתעצמת גישה תרבותית העויינת מצויינות ואינדיוידואליות, ושואפת להרכין קומתו של כל אינדיוידואל בעל כושר תרומה, לא במעט בדומה לסטליניזם (שהשמיד בפועל אינדיוידואלים בעלי רוח חופשית באופן המוני) ולא למשל בכוון הסוציאליסטי/ הרווחתי המתון השוודי או האנגלי, המטפח ומקדם את כלל משאבי האנוש במדינה. ניתן אם כן לאמר שהולכת ומשתלטת כאן רוח ברבריות מזרחית, לא מעט בהשפעת המרחב בו אנו שרויים, העויינת את האינדיוידואל והאוטונומייה האישית. זאת בעוד הערבים, בדומה לתקופה הצלבנית, נמצאים בסימביוזה איתנו, והולכים ומתחשלים ומתעצמים במיטב רכיבי הסדר האירופי. זאת תוך אימוץ יסודות של התרבות האירופית שלמדו מאיתנו, אך הימשיכו מעבר לנו תוך פנייה ישירה למקור האירופי - ראה אינטלקטואלים ערבים פלשתינים ואיזוריים כיום, בהשוואה לשנות ה- 20. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי