|
אין תימה כי ככל שקוראי רשימתה של שרית ילוב ''בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות'' מנוכרים ליהדותם, גוברת התלהמותם. האמת חייבת להיאמר: מדובר בתגובה אינסטנט (שלא לומר ''אינסטינקט'', כלומר - פאבלובית), מעט נכונות להתמודד והרבה דעה קדומה ואיבון מחשבתי, שמבקשת להפריע לקוראים אחרים, באמצעות דה-לגיטימציה של הכותבת, לממש את זכות ההתמודדות שלהם עם המאמר.
התדירות הטוטליטרית, האובססיה הפונדמנטליסטית והנימה הפאשיסטית שבהן מטיח מר ספירו את הכינויים ''פאשיסט'', ''טוטליטרי'' ו''פונדמנטליסטי'' בכל מה שפרו-ציונות או נימה יהודית נודף ממנו, מעלים את החשד שהאיש סובל מתסמונת טורט של אקדמאים (תסמונת טורט- מחלה המתאפיינת, בין השאר, בביטוי כפייתי, בלתי ניתן לריסון של קללות). פשוט, במקום להגיד ''חמור'' הוא אומר ''פאשיסט'' - ובא על סיפוקו.
אמנם לא הסתמכתי במאמרי על הספרים שאותם מציין מר ספירו כדוגמה ומופת למידע ''רציני'' על האיסלם, אך הסתמכתי על ספרים רציניים בזכות עצמם, כמו ספרו של המזרחן היהודי ההונגרי הנודע פרופ' יצחק יהודה גולדציהר.
הטענה שבכל אחת מהדתות המונותיאיסטיות יש זרמים ותתי-זרמים ולכן אי אפשר להגיד שום דבר על אף אחת, היא מניפולציה פוסט-מודרניסטית שחוקה שנועדה למחוק את ההבחנות הבסיסיות בין ''טוב'' ל''רע'' ובין ''אמת'' ו''שקר''. באותה מידה אפשר לומר שאין דבר כזה גדעון ספירו: יש ספירו של בוקר, ספירו של ערב, ספירו של צהריים, ספירו כשהוא כותב וספירו כשהוא קורא, ובכל רגע בא לידי ביטוי משהו אחר מהמהות האקלקטית המופלאה הזאת שנקראת גדעון ספירו.
אבל, להבדיל מהפוסט-מודרניזם, שאינו אלא הדרך האופנתית להתנער מכל מוסר ומכל מחויבות ממשית לזולת - וזאת באיצטלה למדנית ''לוגית'' כביכול - יישארו היהדות ומדינת היהודים ''הדרך האמיתית'' למי שמקבלים את יהדותם בברכה. |
המורה, גדעון קרא לי פאשיסטית
