  
  
  
|
 |
|
||
  שתי שאלות |
|||
|
|||
1) איך מישבים בין שני חלקי הטענה? בתחילתה כתבת ''כל נסיון לדחות את הקץ נדון לכשלון...אז רצוי להמנע מכך''. בחלקו השני כתבת ''אם לא ינסו [לדחות את הקץ] עלולים להתפס לתחושה שאין סיכוי לקיום [ההבטחה האלוהית]''. הרי יש כאן בדיוק את משל החמור של סקוטוס, שימות ברעב משום שהוא לא יכול להחליט אם לאכול מערימת הגרעינים שמימין או משמאל. אם נסיונות ליוזמה מביאים לכישלון ואסון ידוע מראש, פיזית. לעומת זאת הסכנה היחידה שטמונה באפתיות וחוסר מעש היא אובדן האמונה. איזו אמונה תאבד? האמונה שללא שום צורך ביוזמה, איכשהו יקרה משהו חיובי. זוהי טענה מעגלית שדורשת פיתרון פרקטי. מהו הפיתרון הזה? לשלב את שני חלקי הטענה ולפעול ביוזמה *כאילו* היא מימוש של ההבטחה. הפיתרון הזה למעשה מבטל את תוקף הטענה והופך אותה לריקה ממשמעות. יתרה מזאת, נטילת היוזמה, על אף הידיעה הברורה שהיא מובילה לאסון וכישלון, מתבצעת על ידי בני אדם. ההחלטה אם בנקודה מסוימת ניתן להתעלם ממני אידאולוגיות ופחדים קמאים, לבצע שיקלול והערכה ולפעול, אלו פעולות שבני אנוש עושים אותם, וכל תוספת אמונית לא תועיל ולא תיגרע מעצם המעשה. תערו של אוקהאם. 2) ''בזוהר ובחסידות משווים בין תפילה למלחמה''. אלא מאי? תפילה מושווית גם למגע מיני, לאקסטזה של יחום ואורגזמה. עיין למשל בבעל שם טוב שכתב שתפילה היא זיווג עם השכינה והנענועים שבתפילה הם כמו תנועות המשגל. המטרה היא מן הסתם לגרום לכך שמעשה גופני, קטטוני, יוביל לספירה רוחנית. עצם התפילה היא הזדווגות עם האידאה, אלא שהאדם איננו יכול סתם ''להלחם עם נטיותיו הטבעיות ולהתגבר עליהן'' כפי שכתבת, אלא להיפך. הוא איננו מסוגל לבצע את מה שהוא חושק *ללא* שיתוף מלא ובלתי פוסק של גופו ושל העולם בו הוא שרוי. גופינו לא יכול לשמש מעין סולם וויטגינשטייני שאפשר ''לזרוק'' אותו משטיפסנו להיכן שטיפסנו. עצם השימוש במושג ''חיבור'' מראה עד כמה הכל נטוע ומושרש בהוויה אחת כולית, *חומרית*. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי