|
נושא אחד הוא השאלה העקרונית של פעילות בחו''ל - בכל צורה שהיא - של ישראלים ו/או ''עושי טובות'' אחרים. ישנם רבים הטוענים, ואני מבין שזאת עמדתך הבסיסית, שאין כל מקום לפעילות כזאת ואין זה משנה מה הנושא או הצורה. זו, כמובן, גישה קיצונית, מאחר שלפי הגישה הזאת כל הפעילויות הקשורות בסיוע החוץ תהיינה פסולות. אבל מי שמקבל את הגישה הזאת אני בהחלט מבין אותו, גם אם אני לא מסכים עם הגישה הזאת.
נושא שני הוא אלו פעולות מותרות ועם מי מתנהלים המגעים. בזמנו היה בארץ ה''חוק לביטחון המדינה'' שאסר על כל מגע בין אזרח ישראלי ובין ''נציג של מעצמה זרה''. זה היה חוק דרקוני מאחר שהעבירה - שהעונש עליה היה חמור במיוחד - היתה בעצם המגע ולא במה שנעשה במסגרתו. גם לא היתה הגדרה מה זה בדיוק ''מעצמה זרה''. אהרון כהן ממפ''ם, ופרופ' קורט סיטה מהטכניון הורשעו ב''ריגול'' על פי החוק הזה שעשה לתביעה חיים קלים מאוד.
אינני יודע אם החוק הזה עדיין בתוקף, אבל זכור לי שבאמצע שנות השבעים, כשנמניתי על הסגל האקדמאי של אוניברסיטת תל-אביב, הבוס שלי, שהיה דיקאן לעינייני מחקר, קיבל יום אחד הזמנה להיפגש עם הנספח המדעי של שגרירות ארה''ב, וכדי לכסות אותו הוא קיבל באמצעות האוניברסיטה אישור ממישרד החוץ לקיים את הפגישה.
כל ההתפתלויות האינטלקטואליות של מצדיקי שערוריית ג'נבה, אינן יכולות לשנות את העובדה הבסיסית שיש פה ניסיון לייצג את מדינת ישראל מטעם אנשים שציבור הבוחרים העיף אותם ממסדרונות השילטון. גם בצורה וגם בתוכן אין לזה שום תקדים, לא בהיסטוריה של מדינת ישראל ולא בהיסטוריה של עמים אחרים.
זה חורג מכל מה מוגדר בפי אותם סניגורים כניסיונות ל''השפיע'' או אפילו ל''חתור'' תחת מדיניות הממשלה. להצדיק את זה בכך ש''זה לא אסור'' ע''פ החוק זאת גישה אנרכיסטית ולא דמוקרטית. זה לא ''חופש הביטוי''. יש לפסול את ההסכם הזה על הסף ללא כל קשר לתוכנו. יש מה שנקרא ''סידרי שילטון תקין'', ולא כל זב ומצורע יכול לקחת את החוק בידיים ולעשות ככל העולה על רוחו. |
דויד ניראה לי שאתה מערבב בין שני נושאים
