  
  
  
|
 |
|
||
  כרגיל |
|||
|
|||
מאמר מאלף (ויבורכו האצבעות המקלידות של אלי). אינני איש ביקורת הסיפרות ודברי הם בעיקר תחושותי ולא דברים סדורים ומלומדים. מפריע לי שבארצנו כל דבר הוא עניין של ''אין שני מלכים יכולים להתהדר בכתר אחד.'' מפריע לי שתמיד מלמדים אותנו שיש רק דרך אחת. ''תם עידן אלתרמן, עכשיו מתחיל עידן זך. בום טראח'. עד אתמול אהבנו את שירת עמיחי, עכשיו יבוא אבידן וכך זה נמשך והולך. כאילו לא יתכן שיהיו המון משוררים וכל אחד יכתוב כרצונו, ואנחנו ניגש אל השולחן וניטול כחפצנו את שאהוב עלינו וטוב לנו. אין זאת כי הבולשביזם טרם נעלם מארצנו. ואינני יודע אם אימתו של זך היא שרידדה את השירה העברית העכשווית, ואינני יודע אם רדודה היא. אני תמיד מוצא פנינים. אני אוהב את כולם: ביאליק וטשרניחובסקי ושניאור ורחל ואלישבע ואנדה עמיר ואצ''ג ואלתרמן ושלונסקי ואורלנד וזך ואבידו ןגורי ועמיחי ושפרה וגולדברג ובת מרים ורביקוביץ וגם וולך. והרשימה יכולה להתארך עד אין סוף. ולא משנה לי מה ילמדו בקתדרות הסיפרותיות, אני אוהב את כולם אם שיריהם ימצאו חן בעיני. ואם יכתבו בחרוזים או בכתיבה חופשית אין זה משנה לי. וכשמישהו יעז לספר לי מה אני צריך לקרוא ואיך אני צריך לכתוב תמיד אחזור אל ר. פרוסט: (בכוונה אני נדרש למשורר שאינו מ''שלנו''.) ...תוך אנחה אומר רק את זאת: אי פעם, אי שם, בן יום ובן ליל שתי דרכים נפרדו ביער עבות- אחזתי בדרך עברו בה פחות, וזה שעשה אז את כל ההבדל. (תרגם ש.שתל) | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי