  
  
  
|
 |
|
||
  מאמר מעניין |
|||
|
|||
ומאיר עיניים במידה מסויימת. אני רוצה להמשיך את הנימה החיובית של המאמר כלפי בן-גוריון, ולהוסיף לו זכות גדולה: ההיסטוריון שבתאי טבת סיפר, שבן-גוריון - במהלך מסעו בגרמניה ב-1934 - רכש את ''מיין קמפף'' של הצורר היטלר - וטרח לקרוא אותו, דבר שמעטים מאוד מאנשי ההשפעה בעולם טרחו לעשות. מתוך קריאת הספר - כך מספר טבת - הבין והפנים בן-גוריון את הסכנה האיומה הנשקפת מהמשטר הנאצי - וזה מה שהוביל אותו להגיע לידי התפייסות ושיתוף פעולה עם זאב ז'בוטינסקי ותנועת בית''ר - על אף תיעובו העמוק כלפי הימין הרביזיוניסטי בכלל, ותחושת הזעם על רצח חיים ארלוזורוב בידי אנשי התנועה כביכול. אלא שמי שהכשיל את ההסכם שנחתם - היו דווקא חברי ההסתדרות במשאל-חברים שנערך לאישור ההסכם. מי יודע מה היה קורה אילו יצא ההסכם אל הפועל. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| אם כך פרלמן - מדוע הזקן לא זעק? |
|||
|
|||
מדוע בכל שנות ה-30 היו אלה רק הלל קוק וז'בוטינסקי שהיתריעו על הרעה המתקרבת להתחולל? פרט להעשרת כיסו האישי של הצורר במארק או שניים - שהרי היטלר גרף הון מהספר (שניכתב כנראה ברובו ב-1922 על ידי רודולף הס), מדוע בן גוריון החשה גם לאחר שהיה מספיק מידע אודות זוועת ''הפיתרון הסופי''? וכאן, בתל אביב שטופת השמש הלכו בני הנוער עם חרוט גלידה ''ויטמן'' לרבוץ בנועם עם נערותיהם בשפת ימה של העיר; ושם - השערים היו נעולים והעולם החשה, שתק. ורק קבוצת ''ברגסון'' בארה''ב ועוד מתי מספר זעקו, והושבקו כתמהונים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אם כך פרלמן - מדוע הזקן לא זעק? |
|||
|
|||
לא רק הזקן לא זעק - אלא גם ראשי הקהילה היהודית בארצות-הברית לא זעקו. היו לכך סיבות רבות ומגוונות - רובן לא מוצדקות. אבל זאת לא כל התמונה. אני ממליץ שתקרא את הפרק הרלבנטי בספרו של פרופ' אמנון רובינשטיין: ''מהרצל ועד רבין והלאה''. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| את הספר של רובינשטיין עוד לא קראתי |
|||
|
|||
אבל הנה מה שמצאתי בספר אחר על הזקן והשואה: ''נמצא שבן-גוריון היה שותף חשוב ומרכזי בקבלת המידע על המתרחש, על התוכניות ועל המבצעים, והוא היה גורם חשוב בשיקול ובהכרעה. המידע העיקרי על פעולות ההצלה והסיוע הונח קודם כל על שולחנו, והוא הכריע על הכיוון. בצומתי הכרעה על תוכנות ההצלה הגדולות הוא החליט שיש לעשות הכל, גם מה שנראה דמיוני ביותר....... בן-גוריון היה מוכן לשלם מחיר ציבורי תמורת טקטיקה הליכה על הסף ודבקות בהצהרות נוקשות - הצהרות שנועדו ליצור את הרושם שאם לא ישתתפו הציבור הרחב וארגוניו בנטל המימון, תיפגע פעילות ההצלה..... בן-גוריון השתתף במסעות ההתרמה ובתכנונם, ומעורבותו אף הגיעה לניסוח הזמנות למגביות סגורות'' (פרילינג, 2003, עמוד 434). ''המערכת המקבילה'' טיפלה בנושא ההצלה ובראשה עמדו דוד בן-גוריון, אליעזר קפלן ומשה שרת. על הזרוע המבצעית הופקדו ראובן שילוח, טדי קולק ואהוד אבריאל (פרילינג, 2003, עמוד 435).'' מאמר של טוביה פרילינג, בספר שערך פרילינג ונקרא: תשובה לעמית פוסט-ציוני יש כנראה הרבה מאד אינפורמציה לשני הכיוונים בעיקר על מה וכמה נעשה, אם זה היה מספיק ואם הציבור היהודי ו/או הישוב היהודי בארץ עשו מספיק. אני לא יודע את התשובה אבל ברור לי שעלי לקרוא הרבה יותר מפרק אחד, מאמר אחד. גם אם אוסיף את הפרק המתאים בספרו של רובינשטיין לא אקבל תשובה מוחלטת מבחינתי. דבר אחד ברור לי: 6 מיליון יהודים ניספו בשואה ורק מעטים ניצלו בצורות שונות ומשונות. היו אפילו שהצליחו להציל את עצמם. היו כמובן אלו שהנאצים לא הספיקו (אחות אבי והחותנת שלי למשל) להשמיד כי הם הפסידו במלחמה ''מוקדם מידי'' לשמחתי. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי