|
דוד, נתחיל מהסוף.
בהיותו כלי אינטואיטיבי (בשלב זה), המודל שלנו אינו יעיל בהסברת תופעות חברתיות. הוא אינו מסביר מדוע אנשים חושבים בצורה זו או אחרת. אנחנו מניחים שלכל אדם יש דעה ברורה אם הוא רוצה להגיע לפשרה מדינית או לא. מובן שהעמדה הזו קצת פשטנית. יתכן שהכלי ניתן לשיכלול, אבל אנחנו השתמשנו בו כדי להדגים ואקום אידאולוגי מסויים.
הריאל פוליטיק התנגש באידאולוגיה במקרה של פינוי סיני. גם בדילמות העומדות כעת בפני ההנהגה שלנו יתכן שתהיה התנגשות כזו. לכן 'דילמת האסיר' אינה דוגמא טובה למה שאנחנו מנסים לעשות. היא אפילו הפוכה. המודל שלנו מתאר את הזרמים האידאולוגיים, בעוד שדילמת האסיר היא ריאל פוליטיק טהור. זו אחת הסיבות שהיא אינה מתארת את החיים בעולם האמיתי: היא מניחה רציונליות קיצונית (וגם מניחה שמדובר במערכת סגורה: הדילמה מסתיימת עם הגעת גזר הדין. אין שום משקל לתגובת העולם מחוץ לכלא וכדומה. הדבר מובן, משום שדילמת האסיר היא רק מטאפורה לבעיה מתמטית). בעולם האמיתי, לאסירים יכולה להיות אידאולוגיה שתגרום להם לפעול בניגוד לאינטרס הצר והמיידי שלהם. גם המודל שלנו, כשיגיע לעולם האמיתי יראה זליגה בין הקטגוריות, אם כי מסיבה הפוכה: המדינאים יכולים לפעול בניגוד לאידאולוגיה שלהם, משום שהדבר נכפה עליהם.
וזו הסיבה האמיתית לכך שנראה שהפרמטרים אינם יכולים להיות מתורגמים למשתנים עצמאיים. הם יכולים, אבל הבעיה אינה סט של שתי משוואות בשני נעלמים, אלא עולם שיש בו מרכיבים כאוטיים.
לעניין הבלעת משתנים 'לא רציונליים' בהגדרות: אנחנו הגדרנו את הזרמים האידאולוגיים. אידאולוגיה היא בדרך כלל אמוציונלית, לא רציונלית. 'תקומת עם ישראל בארצו', לדוגמא, היתה חלום ציוני. האם הוא היה רציונלי? האם הוא היה מעשי? במפורש המודל שלנו לא בא לבדוק אם הרצונות ניתנים להשגה. השאלה, לדעתי, היא האם הצלחנו להגדיר את המשתנים בצורה המבדילה אותם באופן חד זה מזה? אני מבין שבנקודה הזו אתה חולק עלינו, וכדוגמא הבאת את הליברליזם, שאינו מתיישב היטב באף קטגוריה. שים לב שבתהליך בניית המודל הדגשנו שמדובר בהגדרות של רוב האנשים. אני עדיין חושב שרוב האנשים ידעו למקם את עצמם באחת מארבע הקטגוריות שהוצגו. מיעוטם לא. |
'סכימת שמאל-ימין' מול 'דילמת האסיר'
