  
  
  
|
 |
|
||
  אני מערער : רשות מחוקקת לעומת מכוננת בסמכות הכנסת |
|||
|
|||
דבריו של כבוד השופט ברק הינם חדים, והוא מציג את ההבחנה בין רשות מחוקקת ורשות מכוננת - שניהם איפיונים אופרטיביים של *אותו* מקור סמכות - בית הנבחרים, דהיינו העם. עולות כאן מכל מקום שתי בעיות: 1) הפעולה המכוננת שונה בפרקטיקה פרלמנטרית (וגם מבחינה עקרונית לכאורא) מהפעולה המחוקקת, בכך שביטול חוק יסוד דורש רוב גדול - לרוב בסביבות שני שליש מחברי הכנסת. זהו קונסנסוס נירחב שכמעט אין להשיגו בכנסת, בפרט שניראותם של חוקי היסוד הינה הרמטית לקונטרוברסאליות - שכן הם מהדהדים חסרי דופי, בבחינת יהלום ערכי מלוטש באופן מושלם. במאמר מוסגר אוסיף שגם במדינות טוטליטריות ודספוטיות בעליל, כאלה המדכאות חרויות יסוד באופן נירחב (צ'ילה של פינושה, יוון של הקולונלים, בריה''מ), היו הקודקסים הכינוניים (כגון החוקה הסובייטית משנות ה- 20 או חוקי יסוד שונים) בעלי ניראות של נאורות ונורמות צדק טיבעי אוניברסליים וניסוחם היה הרמטי לערעור ערכי אפשרי כלפיהם מצד תבונה סבירה כלשהי. לכאורה אכן, חוקי היסוד, בהיותם ביטוי של הפרלמנט-העם מבטאים את רצונו של העם כריבון. השאלה היא אם העם כריבון הינו ישות טוטליטרית היפוטתית ברוח עריצות ''הרצון הכללי'' של ז'אן ז'ק רוסו, אותו מושג שנתן לגיטימציה גם לגיליוטינות של סאן ז'יסט ורובספייר במהפכה הצרפתית. דומה אכן שמושג ''הרצון הכללי'' מבוטא הלכה למעשה בפרקטיקה של רוב נרחב לתחיקה המכוננת. הבעייה כלפי סמכות הכנסת עשוייה לצוץ כאשר לאחר שנחקק חוק היסוד שניראותו כאמור היתה בזמן חקיקתו ללא דופי וחסינה לערעור מצד כל אדם סביר בעל מצפון, הרי שעולה בפועל שישומו של חוק היסוד הנו מבחינות רבות בלתי קביל. למשל, היפוטתית, ביטויי התעמרות או חמס כלכלי ואחר מצד מיעוט כלפי הרוב, דהיינו ביטול האפשרות - בחסות חוק היסוד -למזער פרקטיקה בלתי קבילה כלפי רבים. בדין אומר כבוד השופט ברק כי משמעותה ורוחה של דמוקרטייה הינה הבטחת זכויות מיעוט ולא שליטה טוטלית ואכיפה ללא מיצרין ומוחלטת מצד רוב זמני כזה או אחר, ואמנם עבדכם הנאמן עסק בהרחבה וברוח זו בדיוק בנושא זה בספרו, תוך הצגת המאפיין הרב-מימדי, הכולל והלא חלקי, ולכן גם התקף של גישה כזאת. אבל על כבוד השופט ברק להיות עקבי: מדוע האקט המכונן צריך להתרחש על פי המושג הטוטליטרי של הרצון הכללי (ראו ספריהם של יעקב טלמון וחנה ארדנט אודות ''הדמוקרטיה הטוטליטרית'') דהיינו על פי רוב מוחץ? וזאת כאשר רוב מוחץ או קונסנסוס מוחלט כזה מוענק מטבע הדברים לאקט החקיקה המכוננת בגלל ניראותו של חוק היסוד בבחינת יהלום מלוטש לאדם הסביר בעל המצפון, אך אינו יכול כמעט להיות מוענק בפרקטיקה פרלמנטרית לאקט ביטולו כשמתברר שישומו היה בלתי קביל על פי אותם עקרונות צדק טיבעי ואתיקה עצמם. שכן כאן באה לידי ביטוי הקונטרוברסיאליות הטבעית בכנסת? דהיינו שאין סימטריה מבחינה הפרגמטיקה של פעולת הכנסת בין אקט היזימה המכוננת ואקט הביטול. בבריטניה לעומת זאת, למשל היה קונסנזוס נרחב כזה הן בתקופת צ'רלז ה-I ואוליבר קרומוול ולעיתים לאחר מכן, הן באקט היזימה המכוננת והן באקט הביטול האפשרי, בכך שהרשות המכוננת היתה כאן תכופות מועדון החברים האוליגרכי הסגור של בית הלורדים (לעומת The house of commons ). דבר זה אמנם פעל לחולל במאה ה- 17 וגם אחריהם מהומות דמים בשל הקונפליקט בין אוליגרכיה אריסטוקרטית מצומצמת ובין מעמדות הביניים והעם העמל והיצרני. 2) הנקודה השנייה החשובה שיש להבליט היא כיצד עשוי להפוך חוק יסוד מרהיב מבחינת המצפון והאתיקה לבר ישום בפרקטיקה בלתי קבילה בעליל ושרירותית, בדיוק מבחינות אלה עצמם (המצפון, האתיקה והשכל הישר). התשובה נעוצה איפוא באקט הפרשני של חוק היסוד, כשהסמכות לכך נתונה לחלוטין לרשות השיפוטית. בדין קובע השופט ברק כי חוק רגיל בעל ניסוח המשתמע לשתי פנים ובעל מרחב-ביניים של עמימות אינו חוק תקין, אך עקרון זה יש להכיל על אחת כמה וכמה גם לגבי חוקי יסוד. אך כאן דומה ועשוי להתקיים מרחב עמימות נרחב המתיר מקום רב לאקט הפרשני, דווקא בגלל ניסוחם המרומם והנשגב והלא ניתן לערעור של חוקי יסוד אלה, וזאת כאשר ככל שמדינה היא טוטליטרית יותר, כך השגב על חשבון הבהירות והחדות גדולים יותר. זאת בניגוד למשל לחוקי היסוד והתיקונים לחוקה האמריקניים, שלשונם חדה ואופרציונאלית, תוך ירידה לפרטי פרטים. קישורים: תשובת כבוד השופט ברק ליו''ר הכנסת ריבלין: הפרצות המעודנות בגוף היהלום המלוטש של שיפוט צודק וערכי: http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?did... | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי