  
  
  
|
 |
|
||
  אלי ויובל: רוח התחרות/ספורט מול הלוגיקה של עוינות |
|||
|
|||
אלי ויובל: רגע. בכל מקום בעולם הנאור תחרויות הספורט הבינלאומיות הן בבחינת ''מלחמה בעד המולדת'' לכל דבר, באופן המהווה סובלימציה ותחליף למלחמות ממשיות: ביציעי האוהדים תוכל לראות באופן אותנטי את הפטריוטיזם הגדול ביותר, זה שאינו מפלטו של הנבל: אנגליה כנגד גרמנייה, ארגנטינה כנגד אנגלייה וכד'. אגב, תחת כל עץ רענן באנגליה, בארה''ב ובמדינות נוספות ראיתי את דגלי הלאום. רק במקומותינו תחושות ספונטניות אלו הפכו לעניין גרוטסקי, בלהט ה''תיחכום'' העקמומי. אצלנו - פרופ' ליבוביץ אמנם כינה כדורגלנים -חוליגנים, ואותנו - יודונאצים. ספורט ובריאות הנפש והגוף והתחרות הבריאה משולים אצל ליבוביץ ועמיתיו הרעיוניים ל''עבודה זרה''. הרוח הספורטיבית: ***************** אולי פשוט מה שקרה כאן לרבים הינו שהרוח הספורטיבית, זו המביאה אותך להתאמץ ולתת את המירב שבך, למטרת הניצחון, הוחלפה ברוח העוינות, האגרסיה והשנאה הנברנית. רוח העוינות: ************* אלה האחרונים גוררים את האדם לא להשתדל להפיק יותר מעצמו, אלא למזער את הישגי יריבו. יש הבדל בסיסי בין תחרות ועוינות: ********************************** בשניהם אתה שואף ליצור הפרש בינך ובין יריבך. אך בעוד בעוינות אתה מגיע להפרש זה על ידי הכשלת תפוקות הזולת, הרי שברוח הספורט והתחרות, בניגוד לרוח העוינות אתה יוצר הפרש כזה באמצעות הגברת תפוקותיך. הבחנה חשובה זו בין הלוגיקה הספורטיבית ולוגיקת העוינות נעשתה בעבודה פסיכו-כלכלית חלוצית שלי מ- 75 : ''תחרות, עוינות ומערכות תגמולים קבוצתיות''. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי