|
בר ניר, אתה מתעקש לא להבין ולא לקלוט את מה שאני טוען. כתבתי כבר יותר מפעם אחת בפורום ארץ הצבי כי כאשר אתה מתווכח עם רבין או עם ברק אינך מתווכח איתי. אני לא בחרתי בהם והם שייכים לשמאל כמו שאתה שייך לשמאל.
הביקורת שלי עליהם היא ביקורת שמאלית חריפה לאין ערוך מזו שיש לך מצד ימין. ברק לא חשב לרגע להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. הוא כולו פעלולים ותיחמונים. הוא לא הציע הצעת שלום רצינית אחת בניר מסודר. הכל היה ברברנות מילולית בקמפ דייויד (שערפאת כלל לא רצה להגיע אליה והוא ניגרר לשם בעקבות לחץ אמריקני). מטרת ברק היתה למלכד את הפלסטינים וליצור מצג של סרבנות פלסטינית שתשחרר אותו מכל הסכם שלום אמיתי. בכך הצליח. הוא העלה את שרון לסיור הפרובוקטיבי ברחבת המסגדים שהיה הטריגר הישיר להתקוממות, והוא העלה את שרון לשלטון. ברק לא חשב לרגע לפרק את ההתנחלויות ולהפסיק את הכיבוש. הוא היה עבד נרצע של המתנחלים. בתקופת ברק הושקעו בהתנחלויות יותר תקציבים ממשלתיים מאשר בתקופת נתניהו. זהו המבחן לאורו יש להעריך את מדיניות ברק.
הויכוחים שלך עם ברק אינם עם השמאל, זהו לכל היותר סכסוך משפחתי בתוך מחנה הימין.
כאשר אתה מתווכח עם רבין או עם פרס על הסכם אוסלו, אתה לא מתווכח איתי. לי היה ברור שמהסכם זה לא יצמח שלום, משום שהוא עקף את כל הבעיות המהותיות. הסכם מדיני שאינו מציין את המטרה הסופית אליה יש להגיע, נועד לכשלון. חותמי הסכם אוסלו רצו להשתחרר מהכיבוש הישיר במרכזי הערים הפלסטיניות ולהפוך את ערפאת למן גנרל לאחד פלסטיני. זה עבד כמה שנים, עד שגם הפלסטינים הבינו כי אין פניה של ישראל לשלום אמיתי. החשש ממלחמת אזרחים עם המתנחלים הכניס את ממשלת רבין ולאחר מכן את פרס לפיק ברכיים. אילו היו באמת מעוניינים בשלום, לא היתה כל מניעה לפנות מיד את ההתנחלויות בעזה, ואילו התכוונו ברצינות לשלום היו מפנים מיד את חבורת הקנאים המטורפת בחברון לאחר טבח גולדשטיין. אני מעריך כי אצל רבין, ולאחר מכן אצל פרס, לא התקבלה הכרעה אסטרטגית להפעיל את התותח הקדוש נגד המתנחלים, כפי שעשו ב- 1948 נגד מורדי האצ''ל באלטלינה.
אני מקווה שאולי הפעם תכניס טוב טוב לראש שלך, שברק הוא קרוב משפחה פוליטי שלך, לא שלי. כאשר אתה מתווכח עם תומכי אוסלו, תשאיר אותי בצד, אין לי חלק ונחלה בויכוח שלך איתם. לי יש איתם ויכוח אחר לגמריי, שדומה בעיקרו של דבר לויכוח שי לי עם הימין הישראלי. |
באשר למודעות
