| כל התחלואים הפוקדים את החברה הישראלית מקורם בהעדר ''חיסונים'' שהאבות המייסדים של המדינה (דוד בן-גוריון) נמנעו מלחוקקם בראשית הדרך. כאשר גורמים שונים תארו בעבר את הצללים הכבדים בתקופת שלטונו של בן-גוריון, הגיב האחרון באימרה הידועה: במקום שיש אור יש גם צל, וככל שהאור גדול יותר, כך גם הצל כבד יותר.
הדברים נאמרים כמובן מבלי לגרוע כהוא זה ממעשיו הגדולים של מייסד המדינה. הוא לא רצה לשים כבלים על ידיו, שהיו מלאות בעשייה. אבל הוא התעלם מכך שאלה שיבואו אחריו ינצלו זאת לרעה/לטובתם. להוציא מקרה אחד חמור וידוע.
בשנת 1955, בן גוריון היה בשדה בוקר, ומחליפו כראש ממשלה היה משה שרת. הפידאינים השתוללו ועשו בנו שמות, בעידודה המלא והקולני של מצרים. משה שרת היה הניגוד הגמור של בן-גוריון, והוא החליט שלא להגיב בהאמינו, אולי חוסר התגובה תביא לרגיעה. אלא שהערבים לא סברו כמוהו, ופירשו את חוסר התגובה כחולשה.
שמעון פרס היה אז מנכ''ל משרד הבטחון, ומשה דיין היה אז הרמטכ''ל; וכזכור שניהם היו מה שכונה אז ''נערי בן-גוריון''. שמעון פרס נסע לשדה בוקר והציע לבן-גוריון, לעשות ''פוטש'': משה דיין יתן הוראה לכמה יחידות צה''ליות לתפוש את מוקדי הכח, משה שרת יודח, ובן-גוריון יחזור להיות ראש ממשלה. פרופ' יעקב טלמון מתייחס לפרשה זו בספרו ''אחדות וייחוד'', תוך כדי איזכורה מבלי להכנס לפרטיה.
דוד בן-גוריון דחה את ההצעה על הסף באומרו: בשום פנים ואופן לא. אנו נעשה זאת הפעם, לי יש כוונות טובות ואפשר שהדבר יועיל למדינה. *אבל* זה עלול לשמש תקדים למאן דהוא בעתיד, וכוונותיו עלולות להיות הפוכות משלי. {רצח ראש ממשלה בידי יהודי אזרח ישראל, לא היה קיים אפילו לא בדמיון הכי פרוע}.
בן גוריון לא צריך היה להפוך את האסיפה המכוננת לכנסת הראשונה. תפקידה של האסיפה המכוננת להשית כבלים - מה שקראתי כאן ''חיסונים'' - על מוסדות הרשות המבצעת, בצורה של חוקה שתשמש ''אבן השתיה'' של השלטון. בהיסטוריה אי אפשר להשתמש במושג ''אילו'', אבל בכל זאת נאמר, כי אילו פעל בן-גוריון בנושא האסיפה המכוננת כפי שפעל בהצעה לבצע הפיכה צבאית, מצבנו - יש להניח - היה אחר. |