  
  
  
|
 |
|
||
  שנאת זרים היא תכונה גרמנית מולדת |
|||
|
|||
והיא איננה תכונה יהודית-ישראלית כלל. לכן הגרמנים שונאים יהודים, גם היום. גרמנים רבים שנאו/שונאים יהודים, כאשר היהודים אהבו את גרמניה, השתתפו בחיי תרבותה וכלכלתה, בחיזוק עוצמתה ותרמו לה הרבה יותר מחלקם היחסי הקטן באוכלוסיה. זו היתה שנאת החזק והדפקטיבי את החלש הקונסטרוקטיבי. גרמניה איבדה הרבה ממעמדה כמדינה מובילה במדעים ובפילוסופיה בגלל המלחמה והשמדת היהודים. לעומת זאת בישראל המצב הפוך. אינני מכיר יהודי ששונא ערבים מבטן אימו, מלב מערכת החינוך שלו. לעומת זאת הערבים מתחנכים על שנאה מלידה ליהודי. היהודים אומנם הכוח הגדול במדינה, אבל כשמסתכלים על כלל החברה המזרח תיכונית, הערבים הם הרוב. החינוך באסלאם הוא מטורף כנהוג בחברות הערביות (הדומה לחינוך האנטישמי בבתי ספר בגרמניה של שנות ה-30). היהודים נאלצים להתגונן מרצון הרוב הערבי להשמידם. לכן ההסתכלות של היהודי על הערבים נובעת מאותה עמדה חולנית ומקובעת של הערבים, ולא מתוך ערכים פנימיים של היהדות. כמו שהגרמנים המשיכו לשנוא יהודים גם לאחר המלחמה וגם בטרם החדירה האסלאמית הגדולה לתוכם, כך הם שונאים גם את המוסלמים שיצרו את השנאה הזאת בעקבות החיכוך בין המהגרים ובין הילידים. לגרמנים קשה לקבל אוכלוסיות כה שונות מהם והם גם מגיבים בקיצוניות לקיומן. המוסלמים תורמים לכך משום כללי ההתנהגות הברוטליים שלהם (ולא רק היקפי רצח ואונס גבוהים אלא פשע רך יותר כמו גנבות, שוד, איומים והפחדות). כל אלה כמובן לא היו אצל יהודי גרמניה שלפני המלחמה. אולי אבנרי לא מאמין שמישהו מקנא בביבי בעולם אבל, אבל רבים באמריקה היו אומרים שהם מוכנים לשים את ביבי כנשיא ארה''ב גם במחיר לשלוח את אובמה לכהן כראש ממשלת ישראל. ביבי הוא דמות נערצת בימין הליברלי בעולם. ישראל היא מדינה יהודית במובן מדינת לאום של העם היהודי ולא מדינה דתית (דת שיש לה מדינה). זו עיקרה וזו ראשיתה. היותה גם דמוקרטית היא פררוגטיבית, החלטת הרוב. אפשר לומר את זה כך, היותה של ישראל יהודית היא ראשיתית ובלתי מותנית מעצם לידתה, היותה מדינת היהודים וזהותה. היותה דמוקרטית היא בחירת הרוב. תיאורטית רוב במדינת היהודים יכול להחליט על ביטול הדמוקרטיה, אבל שום רוב לא יכול להחליט על ביטול זהותה של ישראל (כמתחייב מהחלטות סן רמו וחבר הלאומים והצהרת קבלת ישראל לארגון האו''ם), אלא ע''י מהלך צבאי חיצוני או מהפיכה מלחמתית פנימית. לענין ''העובדות'' שמציג אבנרי: ישנה תחבורה ציבורית בישראל בשבת, אבל היא מוגבל כמוסכם בסטאטוס קוו ועוד במקומות שונים בהם המציאות הצליחה לשנות את הנוהג. מנגד ישנם מקומות באירופה בהם התחבורה הציבורית מצטמצמת ונותנת את התחושה שהזמן נעצר לנסוע. כלומר, יום המנוחה השבועי בא לידי ביטוי בהיקפי התחבורה הציבורית. הסטטוס קוו (''המצב הקיים'') מעוגן בחוקו המדינה לפיהם שר העבודה רשאי להחליט מי יכול ומי לא יכול לעבוד בשבת. אין לזה קשר לשאלת איסור העבודה לפי חוקי הדת, אף על פי שגם החרדים השכימו לפשרה הזאת. הסכמת החרדים אינה מותנית בנשך, כפי שרומז אבנרי, שהרי החרדים ספגו הורדות בהיקפי התמיכה כשהם היו מחוץ לקואליציה בממשלת נתניהו הקודמת, והסטאטוס קוו לא אותגר. ענייני הסטאטוס קוו והתגמולים לחרדים גם הם לא היו תלויים ב'חמדנותם' של החרדים לכאורה, כפי שאבנרי כותב. התבערה היתה בגלל סכסוך פנימי בליכוד בלי קשר לחרדים שנגררו בלית ברירה לויכוח. לקרוא לחרדים ''חמדנים'' בשל דאגתם לענייני עצמם זוהי זילות הדמוקרטיה והבערת אש האנטישמיות בעיקר כשיתר מפלגות הקואליציה, כולל מפלגות השמאל בעברן, קיבלו ומקבלות גם הן סכומי עתק. הטוענים נגד זכויותיהם של חרדים בעשה שהם מטפחי זכויות עצמם, כאורי אבנרי, הם כאומרי ''שלי שלי, שלך שלי''. או בדרך אחרת ''המדינה היא רק שלי''. וזה אנטי-דמוקרטי. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי