| שהרי המצרים מעולם לא השתדלו לקיים אותו כהילכתו, תוך שהם מפרים אותו ומנתקים בפועל את קישריהם עם ישראל ומחזירים את שגרירם. המצרים נמנעו מליישם את סעיפי הקשרים בין המדינות והקשו על אזרחיהם לנסוע לישראל. בסעיף 5 של הנספח השלישי לחוזה יש סעיף משנה 3 בו נאמר כי ''הצדדים יחתרו לטפח הבנה וסובלנות הדדית, ובהתאם לכך יימנעו מתעמולה עוינת זה נגד זה''. אין ספק שהמצרים טרחו לטפח את התעמולה האנטישמית בכל מיני הודעות וסרטים של 'הפרוטוקולים של זיקני ציון' . עיתונות שונאת ישראל פורחת במצרים. היום כל איש דת שני במצרים מטיפים להשמדת ישראל. השלום חשוב ונס הוא שהוא נמשך, בעיקר בשל אינטרס מצרי בסיסי – מצבה הכלכלי הבעייתי ותלותה הגבוה בסיוע חוץ. אז מצרים היתה אחרי שהחליטה לנטוש את בריה''מ ולעבור לתלות אחראית יותר בארה''ב, דבר שהיווה את התמריץ לסאדאת לעשות שלום עם ישראל ולחלץ את מצרים מסכנת קריסה כלכלית. היום מצבה הכלכלי של מצריים ממשיך להיות בעייתי, כאשר מצבה הכלכלי שופר לאין ערוך.
יש הטוענים שגם סאדאת הופתע מהמהירות שישראל ויתרה על כל סיני. סאדאת בנה על זה שסביר שייאלץ לוותר על החלק המזרחי של סיני בתמורה לשלום, אבל הוא התחזק בעמידתו הקשוחה בשל עמדת הצמד דיין וויצמן שהיו להוטים לסגור על שלום גם במחיר כל סיני. העיקר שהם יצטיירו כאנשי צבא שידעו לבחור בשלום ולאול את ישראל מבידודה. אני רוצה להזכיר לאלוף במיל' שלמה גזית שגם הוא בתפקידו כראש אמ''ן לא ידע ממש על כוונתו של סאדאת ועל המגעים החשאיים שניהל משה דיין במרוקו עם שליחו של סאדאת, דר' חסן תוהאמי. כלומר המודיעין בזמנו לא ידע על פרוץ השלום, כשם שלא ידע על פרוץ המלחמה 4 שנים לפני כן (כשזעירא עמד בראש). אסור לשכוח שממש לפני בואו של סאדאת באחר המוצ''שים, עוד התבלבל הרמטכ''ל מוטה גור וחשב להעמיד את הצבא בכוננות עליונה – מה כבר יכול מטוס מצרי אחד שבא לנחיתה בבן גוריון יכול לעולל לביטחון ישראל?
הנספח החיצוני לחוזה השלום בעניין 'הכרתה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני' היה רק נספח חיצוני להסכם השלום ולא חלק ממנו. כלומר, הסכם השלום לא היה מותנה במימושו של הנספח החיצוני, בעוד שהנספח החיצוני היה מותנה בקיומו של חוזה השלום. בכל מקרה גם המצרים ידעו שהוא אינו עילה לביטול ההסכם, במידה והיה מתגלה שישראל לא פועלת לפיו. בנוסף, כל עמדה ישראלית בנוגע ל''זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני'' היתה צריכה להידון מול נציגי אותו ציבור פלסטיני, ולא מול המצרים. ובהעדר נציגים ראויים לאותו עם לא היה צריך להזדרז ולשוחח עם הנציגים הקיימים. כמו כן, ההכרה בזכויות העם הפלסטיני לא מחייבת מראש את סוג הפתרון המדיני לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. מכאן שהסכם השלום עם מצרים לא חייב את הקמת המדינה הפלסטינית בארץ ישראל המערבית. |