  
  
  
|
 |
|
||
  קודם כל מר מנדס אני רוצה להודות לך |
|||
|
|||
מועדים לשמחה מר פאר, אני אלך מן הסוף אל ההתחלה. המחמאה הגדולה ביותר, שמצביעה על תכנית ההונאה המצרית כתכנית ההונאה הגאונית והפשוטה ביותר בנהיסטיוריה הצבאית, הוא משפט המחץ של צבי זמיר: אשרף מרואן הוא המרגל הישראלי הכי טוב שהיה לישראל בהיסטוריה. אילו סאדאת היה בחיים, האויב שלו מאשר לו את הצלחתו המצוינת. אינני יודע באם אתה איש מודיעין, מהתיחסותך אפשר אולי להניח שכך הוא. בהקשר זה אציין כי יש לי חברים קמ''נים לשעבר, שהיתה להם נגישות לחומרים שמרואן העביר לנו. הם אינם מוכנים בשום אופן לקבל את המסקנות שלי - בגלל איכות החומרים שמרואן העביר. כמעט את כל התשובות אפשר למצוא במאמר שלי - שהוא תמצית המחקר. אם תקרא את המאמר שנית, ותחפש את התשובות לשאלותיך, אתה תמצא אותן שם. הביוגרף של סאדאת, מוסא צברי, כותב כי ב-5 ביוני 1967, נאצר התמוטט לחלוטין. הוא היה חולה כבר קודם לכן. אבל המכה המוחצת שצבאו קבל, גרמה לכך שמחלת הסכרת הכתה בו ללא רחם. סאדאת, שהיה החבר הכי טוב שלו והכי נאמן לו, ניסה לעודד אותו. סאדאת ארגן התפטרות קולקטיבית של כל הצמרת, מתוך מגמה לאפשר לנאצר ממשלה חדשה - שהצבור המצרי יראה שדברים משתנים. ועם כל זאת באותה סיטואציה, נאצר לא מינה את סאדאת לסגנו - כי סאדאת לא חיפש את זה ולא רצה בזה. ואף על פי כן, נאצר שסבל מכאבי תופת בשנתיים לפני מותו, לא היה מסוגל לתכנן שום דבר לטווח רחוק. ראש הדסדק של ''אל-אהראם'' פרשן צבאי מן השורה הראשונה, עבדו מובאשר, כתב במאמר בעתונו כהאי לישנא: ''האיש שהתעמת עם התבוסה פעמיים ב-11 שנים, לא היו לו הכישורים להכין תכנית התקפית חדשה''. הפרשן מתייחס לנאצר והתבוסות של 56 ו-67. כך שכל מה שנעשה בשנים שלאחר מש''י היה בבחינת ''הקול קולו של נאצר, והמח מוחו של סאדאת - זו הערכתי. כל הסיפורים על ביריבות בין נאצר לחתנו, זה סיפור כיסוי. מדוע אתה חושב שזמיר לא התקשר לגולדה להודיע לה על המלחמה? כי גולדה שאלה אותו כמה פעמים: איך אתה מאמין שהאיש מסוגל לבגוד בסבא של נכדיו, באבא של אשתו? והוא תמיד ענה לה הכל בסדר. הוא חשש שהיא תטרוק לו את הטלפון בפנים. אנחנו עשינו שלוש טעויות קרדינליות. הראשונה, שזעירא בימים ההם לא סבל שום דעה אחרת בסביבתו.ובנושא זה הוא היה דיקטטור. הטעות השניה, שצבי זמיר נפגש בקביעות עם אשרף מרואן, ובכך הוא אבד את קור הרוח שהמרחק ממנו היה מעניק לו. אסור באיסור חמור לראש ארגון מודיעיני להפגש עם סוכנים המשרתים אותו - במיוחד שהם לא אנשיו. והטעות השלישית, שכל צמרת המדינה, הצבאית והמדינית קשרו את עצמם לעטיני-המידע של מרואן וזנחו את כל המקורות האחרים. מחמד אנור אל-סאדאת, עבד עלינו בשני מישורים: שולחן החול ולוח השחמט. מה שעשה אשרף מרואן, הוא מסר לנו את כל הכלים על לוח השחמט, כדי שסאדאת יכה אותנו על שולחן החול שאנחנו בחרנו להתעם ממנו. שיהיה ברור, אני כותב את הדברים בצער רב. כי מאוחר יותר אני עבדתי מול המצרים, וראיתי את רמתם. במלחמה ההיא היו למצרים שלושה אנשים: סאדאת, הרמטכ''ל שלו שאזלי וראש אגף המבצעים הגנרל גמסי. ועם כל גאוניותם של השלושה, כעבור שבועיים היינו 101 ק''מ מקהיר ו-30 ק''מ מדמשק. אבל מפרשת שמשון עם האריה, אומר הכותב ''כי מעז יצא מתוק''. הדבר היחידי שהרווחנו מן המלחמה ההיא, דבריו של גמסי לאהרן יריב בק''מ ה-101. כזכור השיחות על הפרדת הכוחות התקיימו באהל ישראלי שהוצב שם. ביום הראשון לשיחות, אל''מ דן שומרון נשלח עם ג'יפ להביא את גמסי לאהל. בדרך אמר גמסי לדן שומרוןף ''אם בתנאי פתיחה כאלה, המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה - זה אומר שאנחנו לעולם לא נוכל לנצח אתכם''. ובסיום השיחות באותו יום, לקח גמסי את אהרן יריב הצידה, ואמר לו: ''זהו מסר אישי מסאדאת. הנשדיא בקש ממני שתמסור אישית לגברת מאיר, שכוונותיו לשלום הן רציניות''. זו היתה הפעם הראשונה שסאדאת התייחס לשלום באופן אמיתי. חג שמח לך. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי