|
תשמעו סיפור. לפני כמה עשרות שנים רצתה מדינת ישראל לעשות סדר בהקצאת הקרקעות בנגב. רבים מתושבי הנגב היו גרים אז באוהלים, בלי חשמל ומים זורמים ובלי סניתציה ועוד. היא הציעה למי שיסכים לעבור לערים חדשות לכל משפחה שטח אדמה להקים את ביתו, ואוהל - בערך דונם עד שנים. כדי לחדד את הסיפור נזכיר שלשכנים של דרי האוהלים שלא היו מוכנים לגור באוהל הקצו שטח קטן יותר לבנית הבית.
ראו דרי האוהלים כל טוב והסכימו לפנות את השטח ולקבל הקצאת קרקע לבנית בית בעיר השכנה. אחרי מספר שנים (אינני זוכר בדיוק כמה) חלק מהם התחרטו והחליטו לחזור למקום הקודם אבל הפעם כבר לא הסתפקו באוהלים אלא הקימו צריפים. הם גם לא ויתרו על הבית שיש להם.
זה בערך הסיפור באל עראקיב.
בכל זאת יש בסיפור הזה גם איפה ואיפה. כאשר המתנחלים מקימים מאחז בלתי חוקי או פינת חמד וחומסים את המים של הכפר השכן, הריבון לא מזדרז לפנות. בעצם לוקח לו כשנה עד שהוא מפנה ואז המתנחלים מיד מקימים את הכל מחדש (תגובה 155872).
במקרה של אל עראקיב הריבון מזדרז לאכוף את החוק ואילו במקרה של פינת החמד לא. האין הריבון נוהג איפה ואיפה? |
אל עראקיב
