|
כשעלו יהודים ארצה במאות ה-4, ה-12 , ה-14 וה-18 וה-19 (כולל במקביל לפעולת התנועות ''שבי ציון'' ואח''כ הציונות) הם עלו מתוך יהדותם - הקשר הדתי והלאומי לארץ.
בודאי שעלו תמיד בודדים, קבוצות, ישיבות לארץ ישראל, אבל זה היה במסגרת מימוש החזון האמוני, שביטא כמובן גם את המשמעות הלאומית של העלייה. אותן עליות דתיות היו שוליות בזמן מקביל לעליות הציוניות. אבל לפחות בחצי הראשון של המאה ה-20 החרדים שללו את העליה לארץ במסגרת תנועה לאומית ולכן היה נתק חמור בין החרדים לציונים. רק חרדים בודדים העיזו להמרות את פי רבניהם ועשו עלייה. רק לאחר מלחמת העולם השניה חל מהפך, בו גם החרדים וגם הרפורמים קיבלו את הציונות כתנועה לשחרור העם היהודי ממצבו התלוי בגויים ויצירת מדינה שתיתן ביטוי לו עצמאי.
מבחינה היסטורית החרדים טעו טעות איומה, כמו שרביעיית ליצני נטורי קרתא יקיריו של אחמדיניג'אד טועים כיהודים. החרדים היו צריכים להבין שעם ישראל בגולה צריך וחייב לבטא את עצמו יותר בכלים מדיניים לאומיים על חשבון הביטויים הדתיים, כדי לממש את חזון השיבה למולדת. מאחר שהם נפלו לריב קטנוני ומיותר, העם היהודי ספג מכה קשה ביותר. |
לא טענתי שתמיד היתה ציונות-יהודית
