| כשקוראים את המאמר הזה, אנו מזהים, חלקנו לראשונה, דבר מעניין: כותבים כמו פרלמן, מרוב מכחישנות מתפלפלת ונבירה בפסוקים, היפסיקו לראות את היער מרוב העצים הלא רלוונטיים שתקעו שם, הם פשוט טובעים בעומס יתר של מידע שהעמיסו על כתפיהם הצרות - צרות גם במובן צרות האופקים הנחושה לראות רק מה שסימנו מראש. וממש כשירו של המשורר נתן זך ''כשאמרה לי נערתי לך, הייתי מסתבך והולך, הולך ומסתבך, והולך והולך ומסתבך'' - כך גם פרלמן הולך ומסתבך בסיבוך מסורבל - והפתטי וחשוב מכל - מאבד את השכל הישר, אינו עוד רואה ממטר את הדבר הפשוט ומובן מאליו.
וגם חלק מהקוראים הסתבכו במבולקה, בדומה לאדם שסוכן מכירות זריז לשון שתקע עקבו בדלת שפתח לו אותו אדם בחוסר זהירות - והרי אדם זה נעשה המום ומאבד את המצפן האישי שלו ואת תבונתו, לרגע, נוכח עומס העובדות והפרטים שמעמיס עליו במהירות סוכן המכירות, המנסה לשווק לו איזה עכברוש אפור ומבאיש בקופסת קרטון מחוררת.
וכך, היתה דרושה לכולנו האלגנטיות הפשוטה, הקצרה, החדורה שכל ישר של הכותב ע. צופייה, כדי שנחזיר לעשתונותינו ולשכל הישר שלנו עצמנו, ונצא מזה. |