  
  
  
|
 |
|
||
  [•] |
|||
|
|||
[•]... חוסר הבינה כולו שלך. מה שאתה מכנה ה''מחסור ביהודים'' הוא מושג חסר משמעות ערכית, למרות התעקשותך לנסות לשכנע את קוראי הפורום בחשיבות הילודה לעתיד העם היהודי. גם סנדלרים ומוהלים חשובים לעתיד העם, אך ללא הגדרה ערכית אין משמעות לקיום עם - עמים מוגדרים ערכית ותרבותית, והנסיון המגוחך לעתים שלך לבסס את הגדרת היהדות על ילודה, [•]... כשלון הדוגמא האישית במקרה זה מעצים את את תחושת האבסורד שתיאורית הגזע היהודית שלך מותירה אצל הקורא. וכל זה קורה עוד לפני שניגשים לעמדותיך המדיניות - ניקנוק עזה פרוסות פרוסות - טרנספר בשלבים, האשמת הקורבן כמובן, כיאה לכל תיאוריה שוביניסטית, - הפלסטינים אשמים בכך שהיהודים עושים להם טרנספר. וכמובן ההטפה הישירה לגירוש המוני של תושבי ארץ ישראל הפלסטינים - כיאה לנצר למשפחת פריהאוף, אשר לפי עדותך שלך סבלה אבדות בשואה. האם ברצינות אתה מנסה לשכנע מישהו שכתגובה להשמדת היהודים במלחמת העולם השניה, יש להרבות בילודה? והאם יש מי שיקח עמדה זו ברצינות כאשר הינך מטיף לצמצום הילודה הכלל עולמית, בד בבד עם הטפתך לריבוי הילודה היהודית וגירוש המוני של התושבים הפלסטינים מארץ ישראל? אם הינך חושב ש''גישותינו מנוגדות'' אז אתה מחניף לעצמך. עמדותיך בנושאים השונים יוצרות תמונה של קטנוניות אינטלקטואלית ששוב ושוב מעלה אל פני השטח את הגזענות הלטנטית שלך, את חוסר הסובלנות שלך, את שנאתך ל-, וקנאתך במי שהגיעו להישגים באיזשהו תחום של התרבות האנושית, בין בפילוסופיה או בספרות, או בפוליטיקה. ראה מאמריך ותגובותיך בעניין החשיבות של הפילוסופיה והספרות. וראה יחסך לקולגה שלך משכבר הימים אורי אבנרי. וראה יחסך לסתם בני שיח אקראיים באתר, כגון ענבל בר-און בה עלבת ללא כל סיבה. וראה סירובך המתמשך להתנצל על שעלבת בה ללא סיבה. אצלך תמיד הקורבן אשם. אתה מטיף לטרנספר של הפלסטינים, אך מתעקש שהם אחראים לגירושם, למרות היעדר ההגיון הבולט שבכך. אתה מתעקש שענבל בר-און אשמה בכך שתקפת אותה, למרות שאין בכך כל הגיון. מה קורה כאן? לפי דעתי יכול להיות שהנטיה להאשים את קורבן התוקפנות ולא את התוקף קשורה אצלך ואצל אחרים בהפנמה של 'היות קורבן' אצל הדור הראשון והשני של תקופת השואה. כמו במקרים ידועים של ניצולים מאירועי אסון קשים, גם כאן אלה שנותרו בחיים, וזה כולל את ילדי הניצולים, חשים אשמה קשה לעיתים על עצם היוותרותם בחיים, ולפי דעתי תחושת האשמה הזאת מיתרגמת בחיים הפוליטיים בישראל ליהודים, דור ראשון או שני לשואה, שמטילים, בכל סיטואציה שבה יש קורבנות -גם כאשר התוקף הוא יהודי - את האשמה למעשה על הקורבן, כמין שיחזור של המצב האישי הבלתי נסבל, של תעוקת האשמה האישית שלהם, תחושה שאין ממנה מנוס אלא בחיפוש קורבנות אחרים, כדי ל'העביר' להם את תחושת האשם, ובכך כאילו להפטר ממשאה. זה מסביר אולי כיצד זה קורה שאריה עירן דור שני למשפחה שאיבדה רבים (כפי עדותו) בשואה, יוצר, אם בהתנהגותו כלפי אחרים (תקיפתו משתתפים אחרים), או באמצעות עמדותיו הפוליטיות (ההטפה לטרנספר או 'ניקנוק' עזה), קורבנות חדשים בכל הזדמנות, ועומד על כך בתוקף שקורבנות אלה נושאים באחריות למה שקרה או אמור לקרות להם. אחרת קשה להסביר מדוע עירן כה עקבי בהאשמת הקורבן (ובאותה העת מסיר כל אחריות מוסרית מעצמו) - האקט של העברת האחריות לקורבן המזדמן מאפשר את ההסרה הזמנית של האחריות להיוותרותו של התוקף בחיים (על רקע השואה) וממתן, לפחות לרגע, את תחושת האשמה הגורפת של התוקף. הישראלים לא סתם אימצו לעצמם את עמדת הקלגס, או הטרנספריסט המנומס ביחס לפלסטינים. הם (אנחנו) מוצאים בכך מפלט רגעי מתחושת האשם הגורפת שהיא בעצם ירושת השואה שלנו - אשמת הניצול. [•]... ומכאן מתפתחת העמדה הכללית שמוצאת אשמים בכל אתר ואתר. אבנרי אשם שהסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל קיים, ענבל בר-און אשמה בכך שאריה עירן תקף אותה, והפלסטינים בעזה, שכם ורמאללה אשמים בגירושם העתידי בידי עירן. אחרת קשה למצוא הסבר הגיוני לאוסף הרעיונות הפסבדו-מדעיים, הגזעניים והשוביניסטים שעירן מפיק, ומתעקש להפיץ שוב ושוב לאותו קהל מצומצם. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| [•] איזה קשקוש ארוך? |
|||
|
|||
למה אתה לא מקצר? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| |
|||
|
|||
הרעיון דווקא מבריק. יש לנו מקרה של משתתף באתר שאחדים מבני משפחתו ניספו בשואה, והוא מטיף, 1. לטרנספר של תושבי ארץ ישראל הפלסטינים. 2. להגברת הילודה בקרב היהודים, כ'השלמת החסר' על ההשמדה בשואה. 3. מציע לצמצם את הילודה הכלל-עולמית. 4. תוקף משתתפת באתר ללא פרובוקציה מצידה, מסרב להתנצל, וטוען שהיא אשמה בכך שתקף אותה. 5. מציע לנקנק את עזה, ולגרום לגירוש בשלבים של תושביה הפלסטינים, וטוען שבאופן כזה האחריות לגירוש תיפול על התושבים המגורשים ולא על הצבא הישראלי. חמש הנקודות שלמעלה, יוצרות דגם (pattern) שיש בו שני מרכיבים עיקריים: א. המשתתף הנ''ל מצדד בהמשך התוקפנות הישראלית כלפי האוכלוסיה הפלסטינית האזרחית, ובעצמו נוהג באלימות כלפי משתתפת באתר. ומטיף לגירוש כפוי (אלים) של מליונים. הווה אומר: המשתתף הנ''ל מאופיין על ידי תוקפנות ואלימות, אישית, וכפרוגרמה פוליטית. ב. המשתתף הנ''ל נוטה להאשים את הקורבנות, בין ברמה האישית ובין ברמה הלאומית, באחריות לתוקפנות שהופנתה כלפיהם- הווה אומר, האשמת הקורבן. המסקנה הניראית לי תוצאה מתבקשת של חמשת הסעיפים פלוס א, ו-ב, היא שהנטיה להאשמת הקורבן אצל המשתתף הנ''ל, ואצל אחרים הנוהגים באופן דומה, נובעת מסינדרום הניצול, אשר גורם לניצולים, ובהם ניצולי שואה או בני הדור השני לניצולי השואה, לחוש שהם אשמים בכך שנותרו בחיים. [..] מה שמענין כאן זה ההיבט הכפול של 'ירושת' השואה: - היהודים לקחו על עצמם להפוך לבריונים ולקלגסים הנוגשים בעם אחר בחצי השני של המאה העשרים ולתוך המאה העשרים ואחת. - אותם יהודים, ודווקא אלה המצדדים בהמשך ובהגברת האלימות מסוג זה, בנסיון נואש (ולא מודע) להפטר מתחושת האשמה הנובעת מהיותם ניצולים, מטילים את אשמת מעשי הבריונות שלהם עצמם כלפי עם אחר על הקורבן. הקורבן היהודי הפך בתוך חמישים שנה לתוקפן. הקורבן לשעבר מסיט את תחושת האשמה שהוא נושא בשל היותו ניצול כלפי הקורבנות של תוקפנותו שלו. זה יוצר מעגל מושלם בעל היזון חוזר: הייתי קורבן, אך ניצלתי. הפכתי לתוקפן כלפי אחרים, ומצאתי דרך להטיל עליהם את האחריות לגבי מעשי התוקפנות שלי כלפיהם, מה שמאפשר לי לשמור על מראית עין של שפיות: אני מרגיש 'בריא' ו'חזק' כי אני אלים כלפי אחרים. אני מרגיש 'משוחרר מאשמה' היות וקורבנות התוקפנות שלי נושאים באחריות להיותם קורבנות. מעגל מושלם שאין ממנו יציאה אלא דרך טיפול ממושך. איך מטפלים בעם שלם? אם זה קשקוש, אז אני וונטילטור. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| היום ונטילטור מחר טרנספורמטור. |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| היום ונטילטור מחר טרנספורמטור. |
|||
|
|||
זה יוסלה או הלמוט הגרמני | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| היום ונטילטור מחר טרנספורמטור. |
|||
|
|||
איך האשה? - שה, שה שה... מטרללת? - בלי עין הרע. מטרטרת? - נון סטופ. מברברת? - ברוך השם ברבור אקסקלוסיבי ספציאל לאיש הקבור. - עמוק. [הגשש החיוור] | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי