|
ככל שתקציביו עומדים ביחס הפוך ליעילותו, כך גם יהיו מאמצים קוגניטיביים לקזז את השרירות המוסדית/אירגונית באמצעות האדרת (אמפליפיקציה) של סכנות אמיתיות, הצבת מטרות מדומות והאדרתן, ושושואיזם יתר (דהיינו הרתמות לתגובתיות יתר וגיוס יתר משאבים (חלקם גם נפשיים/רגשיים) במיקרים מינוריים או ניטרליים בעליל).
כאשר כוח האדם גדל, והיעילות יורדת (לא בהכרח מתוך יחס בין שני אלה, שהרי יש גופים גדולים יעילים כמו מייקרוסופט) הרי שתיערך אקומודציה מוסטת, דהיינו יהיו דפוסי אי יעילות שיטתית, והסטות ערכיות וביצועיות מובנות.
דומני שבגופים אחרים קיימת יתר מינוריות רטורית, פחות השתלהבות לתפעול וגיוס משאבים, אך יותר ממוקדות בצד יתר יעילות, וגם ערכיות רקע שקטה.
זאת, ללא קשר לכשלונות גופי מודיעין זרים לנבא אירועים מאז'וריים. יתכן שהיו אכן הערכות וניבויים טובים, למשל לגבי אל-קאידה, וטווחי זמן סבירים, אך הבעייה היתה לא בעצם מיפוי התופעה, אלא במשקל הנמוך שניתן לה מצד מקבלי ההחלטות.
במתן משקל וראיית הקשרים רחבים יש משהו נוסף פרט למיפוי תפעולי: המערך הערכי /תרבותי/ כלכלי והשלכותיו המורכבות. אכן הנשיא בוש הציב את תופעת אל קאידה בהקשר ערכי והקשר חשיבות נכון נרחב יותר. |
האמת דינה, שככל שגוף אירגוני מנופח יתר על המידה
