  
  
  
|
 |
|
||
  הדים מאמריקה |
|||
|
|||
גם אני פטריוטית, בדרכי. עוד בילדותי הועברתי ממקום הולדתי, על גדת המיסיסיפי, ומצאתי את עצמי גולה מארצי, רחוקה מבני עמי. היה עלי לעבוד שנים כדי להגיע בחזרה הביתה. התנ''ך מספר על יעקב, שעבד שבע שנים למען רחל וקיבל את לאה... ...כמה דומה הדבר לסיפור חיי. וכשחזרתי, רצוני לחזור המאיס אותי על רוב חברי ועל רבים מבני משפחתי. הגעתי הביתה בחוסר כל. אני משקמת את חיי לאט-לאט ומוטבעים על נשמתי צלקות של שלושים שנות גלות. איני יכולה להותיר מאחור אפילו את שפת הגלות, משום שפרנסתי היא תרגום לעברית וממנה. אירוני, לא? חצי שנה אחרי שהגעתי הביתה, תקפו בני עוולה את מדינתי, והרגו במכה אחת 3000 אנשים וארצי, מקום שרציתי תמיד לראות בו מקלט של אוהבי שלום ורודפי שלום, פרצה במלחמת העולם השלישית. אנו עדיין בעיצומה -- וההיסטוריה של פעולות המדינה נחשפה בפני במלוא ערוותה שותתת הדם. בקהילה שבה אני חברה יש אנשים ששונאים את דגל ארצם. אני עונדת אותו כתכשיט, עדיין. הדגל הוא לא סמל של מה שהמדינה עושה כיום אלא סמל של האידיאה, הדבר הטוב ביותר שהמדינה יכולה להגיע אליו. אני מאמינה שארה''ב, אהובתי, מושתתת על עקרונות מוצקים ושנים רבות של משא ומתן לגבי אופן מימושם. שבועת האמונים לדגל אינה נוסחה נבובה אלא שירה: שבועת אמונים לדגל ולרפובליקה שהוא מייצג, אומה אחת, בלתי-ניתנת לחלוקה, אומת חירות וצדק לכל. לפחות בפוטנציה. אבל עקרון יסוד, כאן, הוא הדיון. מדינה שנבנתה מאיחוי חלקים שונים כל כך מחויבת בדיונים כאלה והשתקת קול יחיד, אפילו, גוזל ממנה סיכוי להצלחה. גם אני פטריוטית, בדרכי. אני עומדת מדי שבוע בהפגנה שקטה, עם מספר נשים ששערן שיבה, נושאת שלט שמצהיר כי איסלאם אינו האויב וכי מלחמה אינה הפיתרון. אנשים שרואים את עצמם פטריוטים יותר צועקים מבעד לחלונות מכוניותיהם. אנשים אחרים מנופפים לי לשלום ולפעמים גם לאות הסכמה. אהבה אמיתית לאדם או לארץ מחייבת הכרה במוגבלויותיו ובחלקים ממנו שאינם מושלמים. אפשר לאהוב באמת ובתמים אדם פגום ושבור וגם ארץ הרוסה ושסועת מלחמה. אני תוהה אם יש תקנה לישראל במסגרת אהבת האדם, יוסי. אם יש, תקנה כזו תבוא מתוך אנשים שאוהבים גם את ישראל וגם את האדם. וכמה כאלה כבר יש? | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי