  
  
  
|
 |
|
||
  יחודיותן של שפות |
|||
|
|||
תודה חמה ומוקירה לך על הארותיך. מנחם בן צודק במידה רבה. אך לא ''היחידה'' - גם בשפות אחרות - יוונית, לטינית, גרמנית, אנגלית ואחרות יש לוגיקה יחודית, הקובעת הרבה בראיית העולם ובחוכמה המזומנת למשתמשי השפה. בגרמנית למשל אתה משעה את הקשב, והבנת מבנה העומק (המשמעות) ניקבעת תכופות בסוף המשפט. גרמנית היא גם שפה בעלת הטיות מטריארכליות חזקות. גרמנית גם מספקת לך הבחנות חדות, למשל, Lebensfremd לעומת Lebenskunstler (עם אומלאוט). ויש בה גם ידע מעניין החבוי באטימולוגיה של המילים, למשל Aufmerksamkeit (מלשון סמן, הדגש, merken, בעוד באנגלית ובצרפתית אומרים attention מלשון להקשיב (קשב, בעיברית מודרנית, זה כבר חידוש לשוני). הדבר אגב משקף ממצאים חדשים בתחום מחקר הקשב בפסיכולוגיה ניסויית, לא משהו בדומה להטיית זרקור, אלא הבלטה, מתן משקל גדול למוקד יותר מאשר לסביבת מוקד הקשב). תרגום התנ''ך של מרטין לותר למשל, כל פראזה דומה לבאך (נניח, הסוויטות לכינור או לחלופין, צ'לו) בביצוע פאבלו קאזלס, יחידה בדידה ומרהיבה לכשעצמה. בעוד הצרפתית עשוייה להיות זורמת אך צלולה מאד, בדומה לביצוע אותן סוויטות על ידי הצ'ליסט פול טורטייה. אנגלית מטה לחשיבה מדוייקת, להעדר אובקורנטיזם. בעברית, אני נוהג לומר: ''מה שאתה חושב זה מה שאתה אומר ומה שאתה שומע זה מה שאתה כותב''. למשל ''זה רהיט יפה מאד'' - מתחיל ממש כמו החשיבה, באובייקט, בשם העצם, ומייחס לו אטריבוטים בשלב הבא. ובאנגלית? לא. This is a fancy piece of furniture - האובייקט בסוף. ובעיברית הכתיבה היא לפי הפונטיקה, בניגוד למשל, במקרים בוטים, דנית או גרמנית שוויצרית. כתוב מה שאתה שומע, אל תפגום בשטף להחליט מתי כ ומתי ח, מתי ס ומתי ש - עשה זאת בסוף, אובדן הזמן כאן מזערי. בניתי אגב שיטה ללימוד עיברית, אני מלמד פרח-כמורה מפולין, חובב שעונים מכניים, והדבר נתן לי רעיון. עיברית היא שפה מדהימה, מדהימה, שום אדם לא יכול היה לנסח רעיונות דתיים באופן כה פרדוקסלי ומהמם כמו פאולוס, החושב בעיברית, צלול כמו בדולח, אך משכנע בהיגיון ברזל הקולע ללשדך (היגיון ורגש משולבים בחדות -פרדוקס לכשעצמו) באופן שאין למעלה ממנו (קרא ''איגרת אל הרומים'', החגיגה הלוגית-פרדוקסלית מתחילה בפרק השלישי). אמרתי לעצמי, איני מרגיש כל מרחק היסטורי ביני ובין פאולוס, כאילו במובן מה הייתי אני כותב בדיוק באותן מילים, אותם משפטים, רק שהוא עושה זאת באמנות והשראה אלוהית (דבר המכונה ''קבלת חסד רוח הקודש'') באופן כל כך גבוה, אין לו מתחרים. יש נוצרים שחושבים אותו מעט לאנליטי מדי, קצת כביכול חסר נשמה, אבל הם אינם מבינים, זאת בדיוק הנקודה. גם ירמיהו, ישעיהו, דיברו באופן כה חד, כה קולע, כל כך הרבה מידע ומטען רגשי והשראה אלוהית וקליעה לחוש המוסרי שלנו באופן מדהים, וכל זאת בכמה מילים. יש להבין שזה במובן מסויים ההפך מגרמנית, אין כאן נישגבות בכוח המילה, תחושת הנישגב Der Erhabene היא עקיפה, ואת זה בדיוק החטיא מרטין בובר בפרשנותו, כשהוא מנסה להפוך את דברי הנביאים לנישגבות לשונית ישירה נוסח הטקסט של מרטין לותר. אני רוצה לעיתים לומר לאדם או שניים, מה, ישוע היה סלובקי? פאולוס היה איטלקי? אבל הדברים האלה נועדו לכל האנושות, ואסור לי לומר זאת, אלא שאני יודע עד כמה חשוב שאלה אנשים שחיו כאן כמוני, ודיברו בדיוק בשפה שאני מדבר. ואתה צודק, זו גם דעתי, תחיית העיברית היא משהו אדיר, ענק, וזאת בפרט שהיא בדיוק במבניה הבסיסיים ובגוף אוצר המילים העיקרי כמו שהיתה לפני 2400 שנה או לפני 2100 שנה, בניגוד להבדל בין יוונית עתיקה ומודרנית, או אפילו אנגלית של צ'וסר מול אנגלית עכשוית. מבחינתי, הסיפור הוא פשוט, בסלנג עיברי אומרים כיום למשל ''לאכול חרא'', אבל בביטוי הזה בדיוק השתמש רבשקה שר הצבא האשורי בשעת המצור על ירושלים: אני מצטט ממאמר שלי (''דברים אישיים לקוראי'') http://www.articles.co.il/article/8393/דברים%20אישיי... ''אבל אני אומר דבר-מה בדומה למה שאמר רבשקה, שר הצבא של סנחריב מלך אשור כלפי מלך יהודה, חזקיה בן אחז, כאשר נשא דברו אל העם בירושלים (שצר עליה עם צבא כבד) בעיברית צחה, ואמר (כלפי המלך) ''על מי בטחת כי מרדת בי?..על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים?... ואתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם''... ואל העם הוא קרא, ''כה אמר המלך, אל ישא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם מידו.. אל תשמעו אל חזקיהו כי כה אמר מלך אשור, עשו איתי ברכה וצאו אלי ואיכלו איש גפנו ואיש תאנתו..וחיו ולא תמותו''... שלושת אנשי המלך צועקים בבעתה לרבשקה, ''דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עימנו יהודית באזני העם אשר על החומה''... ורבשקה צועק בחזרה בזו הלשון: ''העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה? הלוא על האנשים היושבים על החומה לאכול את חוריהם ולשתות את שיניהם''...(זו הפעם הראשונה אגב, שמופיע בעברית אביו הקדום של ביטוי העגה המודרני ''אכל חרא'', מלפני 2750 שנה). תודה לך על הארותיך | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי