|
אברהם ידידי, תקון קטן לדבריך. זה לא רק המנטליות הישראלית. סאדאת לא רצה לכבוש את סיני, מתוך כך שהכיר במגבלות צבאו. הוא ידע שמטריית הטילים לאורך תעלת סואץ מסוככת על כוחותיו מפני חיל האוויר הישראלי - זה דבר אחד. הוא גם חשש שבקרבות שריון בתוך סיני ידו לא תהיה על העליונה, וכוחותיו יהיו לטרף בידי צה''ל. עובדה היא שכאשר ב-16 לאוקטובר, הוא נכנע סוף סוף לדרישת הרמטכ''ל שלו לפרוץ לתוך סיני - ביום קרבות אחד, צה''ל השמיד 300 טנקים מצריים, ואיבד טנק אחד.
הקונספציה של ראש אמ''ן דאז, האלוף אלי זעירא, נשענה על חוסר הכרת המנטליות המצרית ובעיקר של מנהיגה, סאדאת - שהיה ריאליסט. זעירא החליט שהצבא המצרי אינו יכול ואינו מסוגל להתמודד עם צה,ל - בהנחה שהצבא המצרי ירצה לכבוש את כל סיני. הוא בכלל לא חשב במושגים של פעולת מלחמה מצרית מוגבלת - חציית התעלה.
בשביל המצרים לחצות את התעלה - שלפי התפישה הישראלית המצ'ואיסטית אינה ניתנת לחצייה בגלל קו ברלב - ולתקוע את הדגל המצרי על קו ברלב, זה היה אמור להיות הישג צבאי אדיר, עבור מצרים.
אבל כפי שהפתגם הערבי/מצרי אומר ''הכניסה לחמאם אינה דומה ליציאה ממנו = دخول انحمام موش زى خروجه. דהיינו, אתה יודע איך אתה מתחיל מלחמה, אבל אינך יודע כיצד היא תסתיים. סאדאת לא דמיין לעצממו בחלום הכי שחור שלו, שצה''ל יהיה מסוגל לנחות על אדמת מצרים, 100 ק''מ מקהיר.
לצערי הרב, את ההלם הזה המנהיגות הישראלית לא ידעה לנצל. |
אינני בטוח שפרשונותו של מנדס לגבי מרוואן היא הפרשנות הנכונה
