| מכיר את הספר ואת הטיעון. הנכון הוא שהתנועה הציונית תמיד הצהירה על כוונתה ודרכה. מימוש הדרך היה מותנה בפוליטיקה מקומית ובינ''ל ולפיכך נוצרו מטרות ביניים שדיברו על בניית היישוב והרחבתו ולא על פעילות להקמה מיידית של מדינה יהודית. אבל זה רק מעיד על רציונל בפעילות הזרמים השונים של התנועה הציונית ולא על אובדן הדרך או המטרה.
לגבי התהליך שעבר ועובר על ערביי פלסטין הוא שונה בהרבה ודומה במקצת. אמרתי מספר דברים בעניין שמסבירים את פרשנותי לתהליך ההיסטורי. בעקרון כמו שכבר אמרתי לסיון לא איכפת לי שערבים אוהבים את מולדתם, אבל זו עדיין אינה עדות ללאומיות אותנטית וחדשה. תהליכיה בניית הלאומיות הם מורכבים וארוכים, ורק כאשר מסה קריטית של תנאים מתגבשים למאמץ אחד, רק אז אפשר לדבר על ''עם חדש''. ותהליכים כאלה לא קורים בשורה אחת בספר של ז'בוטינסקי, גם אם זה נוח לאחר שבד''כ לא מקבל את התבונה שלו. וגם זאת לאחר שפרשנותו של סיון דווקא אינה מקובלת על רוב המומחים ואפילו לא על רוב ערביי ארץ ישראל בראשית המאה ה-20.
לא צריך שתהיה להם תוכנית להיעלם. אנחנו צריכים להכיר את המציאות קודם כל, וגם את המציאות כמו שהיא מצטיירת אצל אוייבינו. ואנחנו צריכים לדאוג קודם כל לאינטרסים שלנו, מתוך אותם התנאים של המציאות. ולי לא איכפת אם בעקבות כך ימשיך להיות עם פלסטיני או שגם הוא יתפרק כמו שהעם העיראקי עכשיו בסכנת התפרקות. כנראה שגם עשרות שנים לא יתנו לנו את התשובה המלאה, כי תהליכים הסטוריים מבשילים בתקופות ארוכות יותר מחיי בני אנוש. |