  
  
  
|
 |
|
||
  דוד שלום רב |
|||
|
|||
ראשית, אני שמחה שאתה מתייחס אל ההיבט המשפטי גרידא. המאמר שלי כלל לא דן במצב בשטח, אלא אך ורק בחוק היבש. לא משום שדיון במצב בשטח הוא אינו ראוי, אלא שאת זה אוכל לעשות לאחר שאסיים את עבודת הסמינריון שלי. הדיון שלי היה ניתוח משפטי טהור, וכוון ללשון החוק. עיקרון יסוד בתורת המשפט הוא שככל שחוק מטיל סנקציה כבדה על אדם, כך על ההגנות הדיוניות שאותו חוק מקנה לאדם אשר שוללים את חירותו, להיות רבות יותר. כמי שלמדה את סדר הדין הפלילי על בוריו, כמו גם ניתוח חוקתי של חוקים, אני אומרת לך שחוק טיפול בחולי נפש אינו מספק הגנות מספיקות מפני כליאת שווא. לדוגמא: ההסתפקות בראיות לכאורה במקום בראיות של ממש. ראיות לכאורה מספיקות כדי לשים אדם בבית חולים לחולי נפש. תאר לך שכל מה שהיה צריך כדי לשים את זרודוב מאחורי סורג ובריח היה 'ראיות לכאורה'? אז לפי ראיות לכאורה, הוא ביצע את הרצח, אבל בגלל שהמשפט הפלילי מחפש ראיות מעבר לכל ספק סביר, אז לאט לאט מתגלה חפותו (בימים האחרונים גילו עוד ועוד ראיות). זו רק דוגמא אחת מיני רבות, כיצד סדר הדין הפלילי מספק הגנות טובות בהרבה מפני כליאת שווא, מאשר חוק טיפול בחולי נפש. זה אותו הדבר עם קניין, או עם כל זכות חשובה אחרת. בגלל שזכות הקניין היא כה חשובה, במיוחד בעלות על דירה, החוק שלנו קובע תנאים נוקשים טרם תועבר דירה מאדם אחד לשני (רישום בטאבו, דרישת כתב, הערות אזהרה ועוד ועוד ועוד). תאר לך לרגע חוק אשר יאפשר העברת דירה מאדם לרעהו, ללא תנאים נוקשים כגון דרישת כתב, רישום בטאבו, הערת אזהרה או בטוחות? היו הרבה יותר מקרים שבהם הועברה דירה מאדם לאדם שלא כדין. כל טענתי היא (מבלי להתייחס למצב בפועל) היא שבסדר הדין הפלילי, יש עשרות כללים פרוצדולים מדוקדקים שתכליתם למנוע הרשעת שווא. חוק טיפול בחולי נפש מנסה אמנם לשים סייגים לסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי, אבל הסייגים אין די בהם, ויש לחזקם. הצעות שהאגודה לזכויות האזרח מציעה, לדוגמא, הם שרק שופט יוכל להורות על אשפוז, או שלא יינתן לאדם אשר אושפז בכפייה אך עניינו טרם הגיע לוועדה, טיפול תרופתי בכפייה, אלו הן דוגמאות לחיזוק המשוכות שאני מדברת עליהם. ענבל | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| זמירות חדשות ללא הנמקות |
|||
|
|||
''חולה נפש'' הוא ח ו ל ה. הוא אינו פושע. ההתייחסות אליו חייבת להיות במסגרת זו, כאשר לעתים יש חפיפה עם החוק הפלילי, בהיבט היחיד של שמירה על חרות הפרט מול הגנה על טובת הציבור. הדוגמה המקבילה היא ההתייחסות לחולי איידס. לא כל היבט ציבורי חייב להופיע לפני בתי משפט, למרות ה-''הכל שפיט'' המפורסם. בית המשפט אמור להתערב אך ורק כאשר ה ח ו ק מופר. עד לאותו רגע אין לו כל מעמד. עקרונית - הסמכות המקצועית אמורה לקבל החלטות במסגרת התמחותה. שופט אמור לקבל החלטות אך ורק במסגרת התמחותו. לעניין הנדון - שלילת חופש מחולים במקרה הזה הוא ספקולטיבי. אין מדובר במעשה שנעשה ומהווה עבירה על חוק כלשהו. מדובר במעשה שעשוי חהתבצע ברמת סבירות כזו או אחרת. הכנסת המשפט לתחום זה היא עליה על מדרון חלקלק ממש כמעצרי מנע. לכן העדות שאת מעידה על עצמך כמי שבקיאה בסדר הדין הפלילי, גם אם את מרוצה מרמתה, אינה רלוונטית, ממש כשם שהכתיבה הראשונית שלך אינה רלוונטית לענין שהעלית. האם כל מה שמפריע לך הוא מידת שפיטותה של מחלה? מדוע אינך מתייחסת לנקודות שהעליתי ביחס להגנה שהחוק מספק למניעת שרירותיות החלטה, בהיותו מודע לכך שהמדובר מראש באוכלוסיה חלשה (ראי משך האשפוז ובקרת האישפוז). | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי