  
  
  
|
 |
|
||
  תנוח דעתך, יובל. לא היה שם צ'יזבורגר. |
|||
|
|||
אי אכילת חלקי בקר אחוריים בשל גיד הנשה שהם סמל להאבקות של יעקב עם המלאך כך גם אי אכילת גדי בחלב אמו ''גדי עיזים טובים'' הם סמל למה שעשו יעקב ואמו רבקה ליצחק. ''ויחרד יצחק חרדה גדולה,,,, וישאל << את מי ברכתי>>?'' הצווי הופיע שלש פעמים מאחר והיה מעדנים לאוכל. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| תנוח דעתך, יובל. לא היה שם צ'יזבורגר. |
|||
|
|||
ליובל השאלה שלך נובעת מכך שאתה לא מקבל כרגע, את התורה שבעל-פה שקיבלנו במתן תורה יחד עם התורה שבכתב. ושם קיבלנו את דיני בשר וחלב, הפסוק גדי בחלב אמו שמופיע שלש פעמים והלימודים ממנו הם רק דרך חז''ל להראות את המקור בתורה שבכתב - אך את הציווי קיבלנו בעלפה בהר סיני. כמו שכתוב בהקדמה לפירוש המשנה להרמב''ם : ''ודע כי כל המצוה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו ע''ה נתנה לו בפירושה, היה אומר לו המצוה ואחר-כך אומר לו פירושה וענינה, וכל מה שהוא כולל ספר-תורה''. ועוד פרוט והסברים בהמשך התשובה שלהלן, לענין קבלתנו את סמכות החכמים לקביעת הלכות אני מצרפת לך תשובה מפורטת לעיונך, שדנה בשאלה דומה: כמה יסודות והגדרות לנושא גזירות ותקנות חכמים, ופוסקי ההלכה במשך הדורות. בדבריך אתה כותב: ''...אני מרגיש שקיימת איזו היסחפות באיסורים...'', ''...ואז אני תמיד מגיע לשאלה - האם זאת היתה הכוונה הראשונית של בורא עולם ?? ''האם על זה חשב המשורר?'' אולי הוא בסה''כ ..... ואולי (רק אולי) כל הפרשנות מעבר לזה היא עניין שבני אדם הכניסו לעניין בגלל דרך ההסתכלות שלהם לגבי עניני דיומא ולא דברי אלוקים חיים''?. ובכן הבה וננסה להבהיר את הנקודה, ונקדים לשאול: מהי בכלל סמכותם של חכמי גדולי ורבני ישראל, בפרשנות לדברי התורה, בתקנות, הגזירות והאיסורים? ומנין הם שואבים את כוחם וסמכותם? ומהי בעצם חובתינו להשמע להוראותיהם? סמכות חכמים – מן התורה: נאמר (דברים י''ז, ח'-י''א(: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ בּו:, וּבָאתָ אֶל הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקום הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂות כְּכל אֲשֶׁר יורוּךָ עַל פִּי הַתּורָה אֲשֶׁר יורוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמאל''. ובספר המצות לרמב''ם, מצוה קע''ד, נכתב: ''היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול, ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר, ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה או לפי עניין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה הכל אנחנו חייבין לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם, לא נעבור ממנו והוא אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך וגו' ולשון הספרי: ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה - זו מצות עשה וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין''. ובספר משנה תורה לרמב''ם הלכות ממרים א', א'-ב' ''בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר על פי התורה אשר יורוך - זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו - חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'' סמכות חכמים – בפירוש התורה: מה מקומה של תורה-שעל-פה במחשבת ישראל? התשובה העקרונית היא, שהאמונה בתורה שבעל פה היא חלק בלתי נפרד מן האמונה בתורה מן השמים. וכך נאמר במשנה: (מסכת אבות פרק א, א): ''משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה''. וכך מנסח הרמב''ם את הגדרתה של אמונה זו בפירוש המשנה (פרק ''חלק'' במסכת סנהדרין): ''והיסוד השמיני (של עיקרי הדת ויסודותיה) היא תורה מן השמים... וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו. והוא המגיע שליחות (משה שהביא אלינו את השליחות) נאמן בשליחותו, והמאמר המורה על היסוד השמיני הזה הוא מה שנאמר (במדבר טז, כח): ויאמר משה בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי''. בהקדמה לפירוש המשנה מרחיב הרמב''ם ומבאר את היחס בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל-פה: ''ודע כי כל המצוה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו ע''ה נתנה לו בפירושה, היה אומר לו המצוה ואחר-כך אומר לו פירושה וענינה, וכל מה שהוא כולל ספר-תורה''. הרמב''ם מסביר במפורט את שיטת הלימוד בימי משה, ודרכי מסירת התורה שבעל-פה מדור לדור, עד לחתימת התלמוד, והוא מצביע על כמה דוגמאות של הלכות שאין עליהן מחלוקת, אף על פי שדברי הכתוב ניתנים לפירוש אחר. כגון המצוה לקחת בחג הסוכות ''פרי עץ הדר'', שאין ויכוח על הפירוש המקובל של התורה שבעל פה שהפרי הזה הוא ''אתרוג'', אם כי לא כתוב כך במפורש בתורה שבכתב. בהקדמתו למשנה-תורה מבחין הרמב''ם בין ''תורה'' לבין ''מצוה'': ''תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה, וציוונו לעשות התורה על-פי המצוה, והמצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה''. התורה שבעל פה אינה תוספת חיצונית לתורה שבכתב, אלא הפירוש המוסמך של הכתוב, ופירוש זה נמסר עם נתינת התורה שבכתב. ''אלה החוקים והמשפטים והתורות (ויקרא כו, מו). החוקים אלה המדרשות, והמשפטים אלו הדינים, והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל. אחת בכתב ואחת בעל פה. אמר רבי עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל, והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל, זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, זאת התורה אדם כי ימות באוהל. אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל (שם), זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. בהר סיני ביד משה (שם), מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני'' (ספרא, בחוקותי ח, יב). סמכות חכמים – בגזירות ותקנות, איסורים וחומרות: חז''ל שאבו את סמכותם מן התורה, נאמר בתורה (בפרשת עריות (ויקרא יח, ל)) ''ושמרתם את משמרתי'', ודרשו חז''ל (תורת כהנים שם) ''שמרו לי משמרת, עשו משמרת למשמרתי'', כלומר: ''עשו גזרה לתורתי'', ופירשו הראשונים: שבמאמר כללי ציוה הקב''ה לעשות גזירות כדי לעשות סייג לתורה. וכך כותב הרמב''ם בהקדמת חיבורו ''משנה תורה'': ''גם יתבאר (מדברי התלמוד) ... דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור, לעשות סייג לתורה, כמו ששמעו ממשה בפירוש ''ושמרתם את משמרתי'' (ויקרא יח,ל), שאמר עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית דין של אותו הדור, לפי שאסור לסור מהם, שנאמר ''לא תסור, מכל הדבר אשר יגידו לך-ימין ושמאל'' (ראה דברים יז,יא)''. מטרת חכמי ישראל בגזירותיהם: גזרות נקראו דברי חכמים שאמרו בכל דור ודור להחמיר, לעשות סייג לדברי תורה – לאסור, לטמא, או לחייב, בכדי שלא יבואו להקל: להתיר, לטהר ולפטור נגד התורה, ואמרו: גזרה זה משום זה, גזירה זה שמא יעשה או יהיה כך וכך. במובן הרחב נקראו גזירות כל מה שאמרו חכמים להחמיר יותר מדברי תורה, בין שגזרו לעשות סייג לדבר אחר, בין שתיקנו תקנות כגון גזירת שבעה וגזירת שלושים של אבלות. ''ולולא שעשו חכמים סייגים לתורה, התורה נופלת מעט מעט, כמו שאמרו: אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר'' (מגן אבות לרשב''ץ). תחילתן של הגזירות והתקנות היא מתקופת אנשי כנסת הגדולה (שחיו בסוף תקופת הבית השני, בסיום תקופת הנביאים), אך מצויים בידינו גזירות רבות שמקורם הוא ממשה רבינו ע''ה (ראה: מסכת שבת ל,א). סוגי הגזירות רבים הם, ומהם: 1) יש שגזרו על דבר המותר מחשש שמא המעשה המותר יגרור בשכחה ובשוגג למעשה אחר האסור, כגון ''לא יקרא בליל שבת לאור הנר, שמא יטה הנר שידלק יפה''. (ומפורסם הוא המעשה המובא בגמרא (שבת יב) בהקשר לאיסור זה ''אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר, ר' נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ''ק אביא חטאת שמנה'' – ואומרים בשם הגאון מווילנא ז''ל ששאל מה התחדש לו לר' ישמעאל בדברי חכמים - שאמרו שלא יקרא לאור הנר בשבת – אחרי המעשה שעשה, הרי דבריהם היו ידועים לו אף מקודם, ולמרות זאת אמר ''אני אקרא ולא אטה'', מדייק הגאון מוילנא מדברי הגמרא בהם נאמר שר' ישמעאל אמר ''כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר'', ולא הוסיפו טעם לדבריהם, או אז לא הי' ר' ישמעאל מעלה בדעתו לקרוא לאור הנר, אך לאחר שחכמים הוסיפו ונתנו טעם לדבריהם ''שמא יטה'', אמר ר' ישמעאל ''אני אקרא ולא אטה'', ולדברי ר' נתן ''קרא והטה'', אמר ר' ישמעאל, מוטב אם לא ידעתי את טעם האיסור של חכמים, כך לא הייתי נכשל בדבריהם, ומעובדה זו למדנו יסוד גדול בקבלת דברי חכמים וציות מוחלט להוראותיהם, מבלי לנסות לערער ולחקור בדבריהם). 2) יש שגזרו על דבר המותר מפני שהוא דומה לדבר האסור, ואם לא יאסרו יטעו להתיר אף את האסור (רמב''ם הל' שבת פכ''א ה''א - ''נאמר בתורה ''תשבות'' (שמות כג,יב; שמות לד,כא)-אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות-מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות'') 3) יש שגזרו מפני שראו שהדור מזלזל באיסורים, כגון: איסור טלטול מוקצה. והרשימה עוד ארוכה – להרחבת הידיעות בתחום זה – ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה', ערך גזרה, בהרחבה רבה. ועתה נעבור לנושא ההלכתי הספציפי שנקטת כדוגמא לטיעון המרכזי שבמכתבך. הנושא: איסור השמעת קול שיר בשבת (והדוגמאות בהלכה הן: בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע ) גזירה שמא יתקן כלי שיר. ותמצית שאלותיך הם: א) לדבריך אתה מבין את החשש לנגן בכלי נגינה שמא ישבר ונרצה לתקנו, אתה גם מוכן לקבל את האיסור להכות על השולחן מחשש שמא אף הוא ישבר, אך מה שאינך מסוגל להבין בעקבות זה מה הסיבה לאסור הכאה על הרצפה, הרי אין כל סבירות שנשבור את הרצפה? ב) קשה לך להבין מהי הסיבה לכך שאותה פעולה (דפיקה על השולחן) לצורך נגינה אסורה ולמטרה אחרת (כגון להעיר מישהו) מותרת, כאשר החשש (שמא ישבר השולחן) קיים בשני המקרים, מה אם כן יוצר את ההבדל? ג) ואיך זה שתמיד כשזה מגיע לענין מצווה (הפעמונים בספר התורה) פתאום החשש לשבירה נשכח? ואז אתה מגיע לשאלה - האם זאת היתה הכוונה הראשונית של בורא עולם ?? ''האם על זה חשב המשורר?'' אולי הוא בסה''כ לא רצה שנעבוד בשבת ובכלל זה גם שלא נתקן דברים. ואולי (רק אולי) כל הפרשנות מעבר לזה היא עניין שבני אדם הכניסו לעניין בגלל דרך ההסתכלות שלהם לגבי עניני דיומא ולא דברי אלוקים חיים? ובכן, נתחיל מהסיפא של דבריך, לאור ההקדמה הארוכה של תשובתי, התשובה לשאלתך היא, כן, זו היתה כוונתו הראשונית של בורא העולם, כפי שהביע זאת בתורתו, במצוות השונות, בו ניתנה הסמכות הבלעדית לחכמי ישראל (להם, ואך להם) לפרש את משמעות מצות ואיסורי התורה, להוסיף ולחדש גזירות שונות שמטרתן האחת והיחידה היא להביא אותנו לקיום המושלם של רצון ה', ולזהירות המירבית מלעבור ח''ו על מצות ה'. במידה ונגיע מנקודות יסוד ראשונות בחשיבותם ובמעלתם. 1) הרצון הבסיסי להיות יהודי ירא ה', ושומר תורתו ומצוותיו. 2) קבלתינו וקיומנו את התורה והמצוות אינה כדבר שנכפה עלינו ח''ו, אלא אנו שמחים ומאושרים על הזכות והיכולת שניתנה לנו על ידי בורא העולם ומנהיגו, ללמוד את תורתו, לשמור ולקיים את מצוותיו. 3) ונצרף לכל זה את אמונתינו כי התורה שבכתב והתורה שבעל פה ניתנו לנו מנותן התורה, כחטיבה אחת. ונוסיף לדעת כי כוונת חכמי ישראל בגזירותיהם ואיסוריהם היא להביא אותנו לקיום רצונו יתברך בצורה המושלמת ביותר. 4) חכמי ישראל בתקנם את התקנות והגזירות והסייגים מקיימים בכך את מצוותם שנצטוו עליה מהקב''ה, והעם הנשמע להוראותיהם ותקנותיהם מקיים אף הוא את מצוותו, כאמור לעיל בארוכה אם ניקח לתשומת לבנו את הדברים האמורים, יקל עלינו לקבל את הוראות חכמי ישראל, באותה מדה בה אנו מקבלים את התורה ומצוותיה, כי כולנו חפצים באותה מטרה, להביא לידי פועל את רצונותיו של הבורא יתברך, אין למישהו רצון וחפץ להכביד על מישהו, להגביל את חופש הפעולה והתנועה שלו, מטרה אחת ויחידה היתה לחכמי ישראל לדאוג שהתורה שניתנה לנו בסיני ע''י בורא העולם תישמר ותקויים בשלימותה. בברכה, | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תנוח דעתך, יובל. לא היה שם צ'יזבורגר. |
|||
|
|||
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (מסכת אבות, פרק ו' משנה ו'). וכאן החמצת את ההזדמנות שלך להביא את הגאולה ואני אנסה לתקן במעט: http://www.bgu.ac.il/bjews/bbb2/viewtopic.php?p=8&am... אשמח אם תכתבי את דעתך ממש, כך שאוכל להתייחס. אם הבנתי נכון את מה שאמרת, היות שבמקורותינו נכתב (דברים, י''ז ט'-י') „וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.” נניח שאקבל לצורך הדיון את הנחתך היסודית שאכן מקור התורה הוא אלוהי. נותר כעת לראות מיהם הכוהנים, הלויים והשופטים ואיזה הוא המקום בו בוחר ה' ויתברר לי כי מיום שחרב בית המקדש אין שום מקום בו ייפגשו כל אלה וממילא דין הפרדת חלב ובשר הוא משוער ולא מוכח. ואם מספיק שייפגשו רק חלק מאלה, ודאי אוכל למצוא מר כהן ומר לוי כלשהם שיכשירו כל שרץ עלי אדמות. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי