  
  
  
|
 |
|
||
  מרבה דעת מרבה לשנוא! |
|||
|
|||
אין שנאת חינם. לכל שנאה יש טעם. אנחנו חיים בסביבה מאיימת. שנאה היא יחס מודע לאיומים. אהבה היא יחס מודע למבטלי איומים המסייעים להמשיך ולשרוד. רוב הגורמים בסביבה מאיימים לפיכך אנחנו שונאים אותם כשאנחנו מודעים להם. על פי אמרת חז''ל: מרבה דעת מרבה מכאוב, ניתן לומר: מרבה דעת מרבה לשנוא. בשביל לא לשנוא באופן טבעי צריך התיחסות פילוסופית לסביבה. והתיחסות כזאת נדירה אפילו אצל פילוסופים אמתיים שלא לדבר על מורים לפילוסופיה. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| אורי, כי ברב חכמה - רב כעס. ויוסיף דעת-יוסיף מכאוב |
|||
|
|||
(קוהלת, א, י''ח). 'דעת' זה הבסיס לתקשורת אמת. כמו ''והאדם ידע את חוה...''. ככל שמתגברת המודעות - עולות הדרישות. לא מצפים מתינוק, שמודעותו בחיתולים, מה שמצפים מבוגר. גם ככל שעולה המודעות - עולה פוטנציאל הכאב על מה שלא תקין. החיובי הוא שככל שעולה המודעות - גדלה היכולת להביא לתיקון מה שאינו תקין ואז במקום לבכות על מה שרע - פועלים לעשות טוב. בברכה, נסים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| נסים: אכן ניתן לתקן עם עליית הדעת, אך מהו תיקון? |
|||
|
|||
ניטרול האיומים והשמדתם, בתחום הפרטי, בתחום הקבוצתי ובתחום הלאומי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| חושך לא מגרשים במקלות. |
|||
|
|||
את החושך יש לגרש ע''י תוספת אור. זה נכון שלפעמים נאלצים להילחם, אבל רק אחרי שהארנו מספיק חזק וממוקד עד כדי יכולת להבחין בין אויב לאוהב. לעתים קרובות יש בלבול בנושא זה והאבחנה מיטשטשת כי הדעת מבולבלת. הדעת היא גם היכולת להבדיל בין טוב לרע. אשר על כן האכילה ''מעץ הדעת טוב ורע'' היא השורש והמקור לכל הצרות מאז ועד בכלל, כי טוב ורע מעורבים עד שלא ניתן להבחין בין טוב לרע. אכן, יש צורך, בדרך כלל, במלחמה פנימית לא קלה לברר אצלי בנפש פנימה מה טוב ומה רע. רק לאחר שעשיתי זאת, מבלי לעשות לעצמי הנחות של היתפסות לדעות מקובלות או לכאלה שנוח לי איתן - רק אז אפשר להתחיל להתמודד עם הרע שמחוצה לי. אז גם רוכשים את היכולת להבחין באוהב המסתתר בתוך האויב-לכאורה, ונוצרת האופציה להפוך ''אויב'' לאוהב. כל דרך אחרת, ישירה, של מלחמה ברע - רק מעמיקה את הקיטוב ואינה עשויה להביא מזור לשום מכאוב, אישי או לאומי. זו המשימה שלקחה על עצמה תנועת 'אור ישראל'. לא פשוט אבל לענ''ד אין דרך אחרת להצליח. בברכה, נסים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| למר ישעיהו: כמובן שאתה צודק - היסוד הערכי במאבק |
|||
|
|||
הסלמת המלחמה הישירה ברע-מבחינתך, גורמת גם ליריב להסלים את פגיעותיו, ולסחוף אנשים נוספים למעגל העוינות. מאבקים מוסלמים אלה גורמים אצל הפרט לנסיגה לצידו הירוד והאוטומטי, הבהמי, ניתן לאמר. לכן במאבקים גדולים מדגיש כל צד את הנושא הערכי, בשביל לשמור על צלם, כאשר גם לוחמת פרע שואפת לשאת אופי של בניית סדר נכון וצודק יותר תוך מאמץ ערכי. רק הערכיות החותרת לטוב פונה לצדדים היצירתיים והבונים באדם, דבר העשוי להביא גם לתושייה, המצאתיות (שכוחה יפה במאבק), גילויי אוטונומייה וגילום ערכים גבוהים, דווקא בזמן מלחמה. יוצא שדווקא המלחמה והמאבק מאתגרים את הכורח בשמירה על הצלם. זה השומר טוב יותר - הוא כמעט תמיד המנצח, בגלל גיוס עדיף של משאבים גבוהים . הניגוד לכך, הינו הסצינה של מאבק הכל-וכל ושנאה. גילומם של מאבקים עירומים ונמוכים קיים תכופות בתגרות בריוניות בין חבורות רחוב וכנופיות אלימות. אלה מפוזרים לכל רוח על-נקלה על ידי כוח נאור. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| על השנאה. |
|||
|
|||
אנשים בריאים בנפשם שונאים את אויביהם הקמים עליהם. ''יפי הנפש'' טוענים ששנאה היא לא הומנית. ויש בימין כאלה הנגררים אחריהם, מן החשש להיחשב כלא הומניים. שנאה היא בריאה וטבעית, אם היא משמשת כלי להישרדות. אני רוצה לשרוד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לפעמים אפילו מצווה לשנוא. |
|||
|
|||
רק שצריכים בירור פנימי יסודי כדי לוודא ששונאים את מי שצריכים לשנוא ולא את מי שצריכים לאהוב. ''כל המרחם (שזה ענף של האהבה) על אכזרים - לבסוף נעשה אכזר לרחמנים'' אומרים חז''ל ולכך הכוונה. מי שאוחז בדעות הפוכות משלי - עדיין איני צריך לשונאו. את דעותיו - כן. לשנוא. אותו - לאהוב. ''הלא משנאיך ה' - אשנא; ובתקוממיך - אתקוטט'' אומר משורר התהלים ובכך מנחה אותנו לנטרל את ההרגשה האישית ביחס לאוביקט השנאה... לשנוא את מי ששונא את ה'. אויבי ישראל נקראים אויבי ה' ואותם מצווה לשנוא. יהודים שתעו או טעו - לא יצאו מגדר ''ואהבת לרעך כמוך'' ומצווה למשכם בעבותות אהבה. מצורף קישור הדן בנושא ברמה העקרונית/פוליטית. בברכה, נסים. קישורים: ימין, שמאל ומה שביניהם.: תגובה 4716 | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| למר ישעיהו -אכן, מילה בסלע. מתחייבים זיהויים |
|||
|
|||
נכונים, בסביבה אנושית שתכופות משבשת עלינו את דעתנו: אויב וצורר עשוי לנהוג כנחש ממש, תוך הרעפת גילויי חן. דומני שערפאת, לאחר כל פיגוע קשה, נהג להרעיף גילויי רצון טוב נשגבים, וגם שטח מכל טוב החומוס והכבש לפני אינטלקטואלים ופוליטיקאים ישראלים שהתארחו אצלו. דבר זה הוא סוג של לוחמה פסיכולוגית המשבשת את הזיהוי התקין, ומונעת גיוס משאבים להשבת מלחמה. הנושא מורכב. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תודה מר שרון. |
|||
|
|||
הבנת המונחים בהם אנו משתמשים היא מרכיב חשוב ביותר ביכולתנו לפעול מתוך שיתוף פעולה. ומכיוון שאנחנו עם אחד למרות כל חילוקי הדעות, מן הראוי שנדע למצוא את המכנה המשותף שסביבו אנו יכולים להתאחד. מציאת מכנה משותף זה יכולה להיעשות אך ורק מתוך אהבת המשותף בינינו למרות כל מה שמפריד-לכאורה. אהבה זו מכונה ''אהבת חנם'' מפני שמבחינת המופע החיצוני - אין על מה לאהוב את הזולת המתנגד לדעתי ואף פועל נגדי ונגד כל מה שאני מאמין בו. ובכ''ז היא אפשרית כאשר מצליחים להפוך את ה''אני'' ל''אין'' ולהתייחס אל הזולת כפי שהוא בשורש המשותף שלנו: בן ברית אשר, מסיבות כאלה ואחרות, חושב ופועל הפוך ממני. ''באהבת ישראל נביא את הגואל'' שבת שלום ומבורך, נסים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לעלם שחור התלתלים: עודף שנאה מנטרל אותך, |
|||
|
|||
פוגע ביכולתך לפעולה יעילה ומורכבת. לכן עודף שנאה פוגע מאד בסיכוייך לשרוד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| יש שנאת חינם - שנאה נוורוטית למשל, כאשר מנגנון |
|||
|
|||
רגשי משתבש. או משובש בתיפעולו וזיהוייו (אודות מי מושא אמיתי לשנאה, מי באמת פוגע) מצד תועמלנים רטוריים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שיטת הצבא הרומי של העצמת השנאה אצל היריב |
|||
|
|||
על מנת להביסו בנקל: יוספוס פלוויוס בספרו אודות המרד הגדול כנגד הרומים, מספר שכאשר היו המחנות ערוכים זה מול זה, יצא חייל רומי, הפנה ישבנו ליהודים, והשמיע קול נפיחה. החיילים הרומים גם נהגו להחוות מחוות נאצה קשים. שיטה זאת היתה מקובלת גם על החיילים האנגלים במלחמת 100 השנים כנגד צרפת. הדבר פועל להגביר את רמת השנאה אצל היריב. כאשר כמות האדרנלין והקטקולמינים בדם עולה מאד, הרי משתבשת היכולת לפעולה יעילה ומורכבת. כך, דרושה רמה למעלה מבינונית של מוטיבציה, אך מעבר לה, ברמות שיא, משתבשת יכולת הפעולה המורכבת והאדם והקבוצה ''יוצאים'' משווי משקלם. דבר זה ידוע לכל ספורטאי באומנויות הלחימה. ניתן לראות שכאשר כדורגלנים אנגלים או גרמנים נמצאים במגרש בית של קבוצה יריבה בחו''ל והקהל משמיע שריקות וצעקות נאצה בזמן נגינת ההימנון למשל, הרי התגובה הספונטנית עשוייה להיות התגברות השנאה אצל הספורטאי כלפי ''מארחיו''. דבר זה מסוכן ביותר למשחק קבוצתי מתואם ויעיל. לכן, השחקנים באותם רגעים מתחילים לקפוץ בקלילות ולעשות תרגילי גמישות שונים, לנטרל מעצמם את ארס השנאה המשבש פעולה יעילה. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי