הארבה ברמת נגב

מה זה?

המכות הארציות והמכה האולטימטיבית

מיכאל שרון (שבת, 20/11/2004 שעה 14:36)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

רוב המכות בארץ הבכא הזאת הן מכות קלילות, כאלה שנידרשת קצת תושייה והעניין מסודר:

ארבה? מהקלילות שמכות מצרים אם בכלל.
אז כמה מטוסי ריסוס, התראה בתקשורת לחקלאים, כתבה עם צילומי תקריב של החגב הסורר בחדשות הטלויזיה - והעניין טופל.

אך לעיתים יש גם מכות כאלה שהאדם שוקל התאבדות: למשל, אובדן נכסיו כמו בזמן המשבר הכלכלי ב-‏1929 . ועדיין, בשעה שהוא צונח לקראת המדרכה מהקומה ה-‏68 , הוא חוכך בדעתו אם לא עשה משגה. רק שבמקרה זה המסקנה, לכאן או לכאן, לא תשנה במאום. אבל יש עוד הבהוב חיים ועניין למספר שניות.

אך יש גם שההבהוב הזה אף הוא חדל. למשל במקרה של המרת דת. ואולי במקרים של זדון עקבי או שחיתות אישית, לעיתים מיתממת וצדקתנית, תכופות במצח נחושה.

עד מתי תיתמם, בפני עצמך בראש וראשונה? מתי תעמוד בפני מה שמעבר לחידלון - ''אני ואפסי עוד, וחבר מרעי - לעולם חוסן''?

כן, גם אתה, ממש בגוף ראשון, היית בוחר, ואפילו אץ להתאבד אילו עמדת בפני המרת דת האלוקים במעשה ידיהם של עובדי כוכבים ומזלות. או אילו שחיתותך היתה קמה עליך בקץ זמנך האישי כל כך.

אתה מגחך? טעית.

חשוב לשנייה: מהרגע שבגדת בעמך ובשם יתברך, אתה נידון. נידון להתייסר בייסורי הגהינום. לא לשבריר שנייה, לא לרבע שעה, אלא פשוט, לתמיד. או מהרגע שבחרת בדרכי השחיתות, הלכת בעצת רשעים וישבת במושב ליצים.

מי ידע באמת?

נידון לנצח נצחים.

חשוב על הכאב הנורא החולף בגופך כשדלת ניטרקת על אצבעך. חשוב לרגע על מישהו החורך בסיגרייה את מרפקך. היזכר נא אדון בתחושה כשקיבלת מכת חשמל. רק שבגהינום הכאב הזה, לא רק שאינו ניפסק בחדותו כעבור שבריר שנייה, כשם שגופך זועק ''אההה, שיפסק מייד, בשם שמיים''. לא ולא.

עוברת אפילו שנייה הניראית כנצח, עובר יותר - אויה, הכאב אינו מתעמם. וכך כל הזמן, רק שנוספים עינויי תופת חדשים.

''אסור'', אתה מנסה לחרחר בקול צרוד מבעד לעיניך היוצאות מחוריהן, ''אסור לעשות ככה''. ''להפסיק מייד''.

אך אתה שומע ממרחק, מתגלגל וכמעט לא מוחשי, מבעד לכאב הנורא, את צחוקו המתגלגל של השטן, ודומה עליך שצל שחור נופל עליך. קולך הזועק מוחזר לך באלפי שברים כהד מכל הפינות.

והאלוקים אייה, מי יציל?

הוא נטש אותך לעד, באותו מקום שאם הגעת אליו, חדל מכל תקווה.

מה, לא היית מתאבד בשביל לא להגיע לזה? שם כבר לא תוכל להתאבד, אפילו לא הזדמנונת קטנטונת. אין דרך. בדרך לגהינום, תנסה לחטוף מכל הבא ליד, ולחתוך את גרונך, להתיז את מוחך, ובלבד להתאבד לפני שתגיע לשם.

התצליח?

ניתן לאמר: ''מניין לך לדעת? הדת היא הבל מוחלט. וגם עוסקת בהפחדה. לאחר המוות אין כלום, ממש כמו החייה. כמעט אותו מנגנון ביולוגי. ''מותר האדם'' זה הבל דתי ותו לא''.

אלא שאתה (שוב הגוף הראשון הזה) בורח בעזרת מילוי חלל האויר במילים, מילים ריקות. כאלו הם גם הגיגיך המרובים - בריחה. גיבוב מילים משחירות וצפופות שנירשמו תוך תחושת גאווה הולכת וגואה על ניפלאות שיכלך המטיף.

הבל, זבל וגפרית מצחינה.

אבל כאשר תחוש לרגע ובודאות מוזרה שאתה בדרכך לגהינום - במטה קסם שחור יעלמו בהבזק כל הרציונליזציות:

''אויה לי, כלום לא נישאר. איזו מילה מנחמת, איזה דימוי אדם אהוב - אמהל'ה, זה לא יכול להיות נכון, אסור שיהיה נכון''.

אבל אין, אין בנמצא. מכל המילים שפלטת בחייך ומכל הדימויים, מכל הנשיקות וההתענגויות השיגולים לא נשאר אפילו פרור אחד. אחד לא נישאר.

מה, חייה יכולה לצייר ברוחה את הגהינום ולחוש את אדי הגופרית בעיני דימיונה? יכולה אפילו לחשב כמה זה 4 בריבוע?

לבוגד בצלם אלוקים לא ישארו מילים.

_new_

חבל! סוף סוף יש הזדמנות לאכול קצת ארבה!

אליצור סגל (שבת, 20/11/2004 שעה 18:32)
בתשובה למיכאל שרון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

_new_

כן אליצור, מומחיות הבית, מעדן השף.

מיכאל שרון (שבת, 20/11/2004 שעה 18:43)
בתשובה לאליצור סגל

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

_new_

כל-החיים תקועים בעסק ביש מצמרר

מיכאל שרון (שבת, 20/11/2004 שעה 19:11)
בתשובה לאליצור סגל

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

כל החיים תקועים בעסק ביש מצמרר,
מלאך המוות עם חרמשו קצת מזורר,
ומייד החשק לחיים לו מתעורר.

אז לפחות ננסה שידנו לא תגדם,
שאיזה רגל לה לא תקטם,
שעין לה לא תשפך -
בשביל שהתליין אותנו יברך.

בשעת מישמוש צוואר מהיר,
הגוף בוהק, מלוא בריאות מגיר,
רק כבד משמן הוא הישבן,
מהדק החבל סביב פנים צבועי לבן,
והלשון לה תשתרבב -
עולם כמנהגו עדיין מסתובב.

_new_

כנראה שהסיפור עוד לא נגמר

דוד סיון (שבת, 20/11/2004 שעה 19:21)
בתשובה לאליצור סגל

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אני מהמר שאם תרצה עוד תוכל לאסוף לעצמך כמה אלפי יחידות. כעת כבר מדברים על מיליוני פרטים באזורים
סביב אילת וסביב ים המלח, כפי שמתאר המאמר הבא: ''נחילי ארבה נחתו לאורך הערבה; התמקמו ללינת הלילה'' (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/503876.html), שעודכן לפני דקות מעטות.

לפי מה שקראתי אתמול, אתה בתחרות עם התאילנדים ולכן אולי עליך להזדרז....

_new_

כנראה שהסיפור עוד לא נגמר

אליצור סגל (שבת, 20/11/2004 שעה 19:33)
בתשובה לדוד סיון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

לק''י
אין לי חשק לרדת לנגב. אני מחכה שהארבה יגיע אלי. אם ירססו אותו בדרך הוא יגיע מורעל ולא יהיה ראוי לאכילה.
בנתיים יותר קל להגיע אל פרופ' פנר באוניברסיטה העברית בירושלים ולקבל ממנו קצת מהארבה שהוא מגדל. הבעיה היא שהכמות מוגבלת. אבל הוא מובן ללמד את מי שרוצה לגדל ארבה.
אליצור

_new_

כנראה שהסיפור עוד לא נגמר - זה נכון

מיכאל שרון (שבת, 20/11/2004 שעה 19:44)
בתשובה לאליצור סגל

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

והארבה היגיע, הדברים קצת יגעים,
אך בגדול כל החיים תקועים,
חגב סורר בקצת רסס נפזר
רק מה, שרויים חיינו בעסק-ביש מצמרר,
מלאך המוות עם חרמשו קצת מזורר
ומייד החשק לחיים לו מתעורר.

אז לפחות ננסה שיד מחמד לא תיגדם,
שאיזה רגל לה לא תיקטם,
שעין לה לא תשפך -
בשביל שהתליין אותנו יברך.

בשעת מישמוש צוואר מהיר,
הגוף בוהק, מלוא בריאות מגיר,
רק כבד משמן הוא הישבן,
מהדק החבל סביב פנים צבועי לבן,
והלשון לה תשתרבב -
עולם כמנהגו עדיין מסתובב.

_new_

המכות הארציות והמכה האולטימטיבית

יהודה-אודי דוכן (שבת, 20/11/2004 שעה 19:54)
בתשובה למיכאל שרון

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

מה,יש חיים לאחר החיים? יש גיהנום? לא יתכן.
אני למדתי בבית הספר שהעולם נברא מפצוץ ואנחנו נוצרנו מהקוף שנוצר מהחתול שנוצר מהעכבר שנוצר מהתולעת שנוצרה מהנמלה שנוצרה מהפשפש שנוצר מהאמבה שנוצרה מ... לא יתכן שלאחר כל הגלגולים האלה אנחנו עוד נלך לגיהנום. אני מסרב להאמין.

_new_