  
  
  
|
 |
|
||
  שימו לב מה קורה למי שמעז לבקר את מיכאל שרון |
|||
|
|||
כבר חכמינו אמרו על ראש הגנב בוער הכובע . | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לדון לכף זכות |
|||
|
|||
התורה דורשת מכל יהודי, לדון את חבירו לכף זכות, גם כאשר נראה שהלה עבר עבירה. מן הראוי להתבונן: מדוע חייבים לדון את השני? וכי לא עדיף שכל אחד ידון את עצמו בלבד, ואילו מעשי חבירו יהיו מחוץ לתמונה, מחוץ למערכת השיפוט? מי מינה אותו לשופט של העולם כולו? דרך זו היא אמנם קלה יותר, יתכן שהיא גם בטוחה יותר, ברם התורה אינה מעודדת גישה זו. היא מעדיפה את הדרך הקשה, היא מבקשת את ההתייחסות, והיא גם ציותה עלינו לדאוג לכך שהתייחסות זו תהיה חיובית במידת האפשר – ולא שלילית. מדוע בחרה התורה בדרך זו? האדם חי בתוככי חברה, הוא מושפע ממנה ומשפיע עליה, ברצונו ושלא ברצונו, במישרין ובעקיפין. אין אדם בעולם המסוגל לחיות חיי בדידות, ולנתק את עצמו מסביבתו. כל מה שמתרחש בסביבתו של האדם משפיע עליו. השפעה זו תלויה במידה רבה באופן שבו מתייחסים למתרחש בסביבה. ננקוט דוגמא: אדם ששכנו נמצא אשם בכך שהונה את לקוחותיו. אירוע זה עלול להשפיע על האדם לרעה; כשמתגלה לעין-כל שמצויים אנשים במעמד שלו, בחברה שלו, שמעשי מרמה הם לחם חוקם, גם הוא עלול ללמוד שלא להתבייש ולהרתע מלרמות לעתים. אם יוודע, חלילה, על מקרים דומים נוספים, תהפוך התופעה לנורמה חברתית, ומסך הבושה יוסר כליל ויעלם. אולם אם נדון את האנשים ההם לכף זכות, ונשכנע את עצמנו שהם עשו את מעשיהם ללא כוונה רעה, או שפעלו מתוך לחץ שקשה לעמוד בו, הרי בכך שכנענו גם את עצמנו שאין כאן כל שינוי במוסכמות החברתיות, עדיין הבושה להתפס כגנב שרירה וקיימת, ומה שפלוני עשה אין ענינו לחברה כולה. לא מוטל עלינו לקבוע את האמת האובייקטיבית, כאשר אנו באים לדון את הזולת, מטרתנו היא לקבוע את ההתייחסות שלנו, ולכן רשאים אנו לומר: כל עוד שהדבר אפשרי, ברצוננו להתייחס אל המעשה שפלוני עשה באור של ''כף הזכות''. והרווח יהיה כולו שלנו! הדיון על הזולת אינו קובע אמת-מידה האובייקטיבית. המטרה היא לקבוע את ההתייחסות שלנו למעשיו של הזולת (ולא מבט כללי על מעשי גניבה), ולכן רשאים אנו לומר: כל עוד שהדבר אפשרי, ברצוננו להתייחס אל המעשה שפלוני עשה באור של ''כף הזכות''. הרווח יהיה כולו שלנו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עמלק שבלב |
|||
|
|||
עדין עמלק הוא | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תנאצו, תנאצו.. אם זו פרנסה - |
|||
|
|||
לדעתי מממני ההסתה מבזבזים כספם (הסתה נולדת כך סתם, לגמרי בספונטניות?..), וסביר גם שיהיו לדבר עוד השלכות.. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שמירת הלשון וברכתה |
|||
|
|||
הנחש הקדמוני מהווה סמל לכוחות הרע המנסים להפיל את האדם במכמורות החטא. לכן, מן הראוי להתבונן בתדמיתו. מתיאור התורה נראה שהנחש היה ערום מאוד, טיפוס של ''יודע הכל על הכל''. הנחש היה גם אב- טיפוס של מהלך רכיל וחורץ לשון. עניין אותו לדעת מדוע חוה אינה אוכלת גם מפרי העץ אשר בתוך הגן. הוא גם יודע לבאר שקיימת סיבה לכך שהאלוקים אסר לאכול דוקא מפריו של עץ זה. הנחש ידע לפרוט על נימים סמויים שבלב חוה, וכך הוא דירדר את אדם וחוה אל החטא הראשון בתולדות האנושות. מעשיו הביאו עליו קללה. אדם וחוה שחטאו נענשו, אולם גם הנחש לא יצא נקי. מן הראוי להתבונן בפרשת העונש. עונשם של אדם וחוה מובן, הרי הם נצטוו שלא לחטוא ולא שמרו על הציווי, אולם הנחש הרי לא נצטוה במאומה, ומדוע, אם כן, הוא נענש? ולא עוד אלא שעונשו הוא החמור מכולם? לומדים אנו מכאן שגם ללא ציווי מפורש קיימים מעשים שלא ייעשו, ולא יתכן שלא ייענשו עליהם. עונשו של הנחש היה חמור במיוחד. מלבד מה שנגזר עליו שמאכלו יהיה עפר, הוא התקלל גם בקללה: ''על גחונך תלך''. לפני החטא היו לנחש רגליים, אך אלו נקצצו בגלל עוונו. יש בכך יותר מרמז: את האדם ומעמדו מסמלת זקיפות הקומה. בניגוד לבעלי חיים המהלכים על ארבע כשראשם מושפל לארץ, מהלך האדם על שתים כשראשו זקוף. יש בכך סמל למעמדו החשוב של האדם ביחס לחיים האחרים על פני האדמה. והנה, בעלי החיים מסתובבים, כאמור, כשפניהם אל האדמה, אולם רגליהם מעניקים להם שיעור קומה מסוים. הנחש שניסה להתנשא מעבר לשיעור קומתו האמיתי, איבד ע''י כך את מימד הגובה. הילוכו הוא על גחונו. נמוך בהרבה מכל שאר הנבראים, בכך נחשפה מהותו האמיתית של הנחש. הוא נושף בעקבו של האדם ומטיל בו ארס. נשיכתו מסוגלת לגרום להרעלה המתפשטת בכל הגוף ועלולה להמית, אולם בצורה זו, לפחות דמותו ידועה ומוכרת לשימצה. איש אינו מתיידד עימו, הכל נזהרים מפניו, ובכל הזדמנות מנסה כל אדם לרצוץ את ראשו. הנסיון מלמד שתהליך דומה עובר על מעמדם של האנשים בעלי הלשון. ידידות אמיתית עימם אינה עשויה להתפתח כלל. האדם הנבון סולד מקרבתם, ביודעו שאי אפשר לסמוך עליהם כלל וכלל. היום הם מטילים שיקוצים בפלוני, ומחר הם עלולים לעשות זאת לידידיהם. מאליו מובן שאין מי שיחפוץ בקירבתם? הגאוה היתירה היא המסגירה את פגמיהם, אולם בסופו של דבר הגאווה תתנקם בם בעצמם. למדנו שאין כל הגזמה במה שאמרה התורה שמי ש''אוהב ימים לראות טוב'', עליו להזהר מאוד בלשונו ולנצור אותה מכל רע. כך ייטב גם לו וגם לחברה כולה. על ידי ההקפדה על הלשון, עשויה החברה האנושית כולה להתפתח, ואנו נהיה מסוגלים להעשות לממלכת כהנים וגוי קדוש. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי