|
בתשובה זו אנסה לענות לד''ר דוד סיוון ולרפי גטניו כאחד; אמנם אינני כלכלן בהכשרתי כי אם היסטוריון וחוקר שפות, אך במקרה שלפנינו ברור לי שסיפור ישראל וסכסוכה עם הפלסטינאים אינו איזה בעייה שניתן לפתור ברצפט של כך וכך שלבים שיביא לשלום ושגשוג.
כל אלה המתעסקים בכלכלה חייבים תמיד לקחת גם את האלמנט הפסיכולוגי ביצור מוזר זה, וכמובן גם בסיפור זה. ניתן לשבת ולשוחח כאן עד מחר בבוקר על פתרונות מדיניים וכלכליים שונים, אך רעיונות לחוד ומציאות מתהוה לחוד.
אחד הדברים המעניינים ביותר היא העובדה שאנשים מניחים אקסיומות כלליות מראש מבלי לבדוק אותן תחילה; בין אם מדובר על ''עיראק תחילה'' או על ''מפת הדרכים'' שלאחריה, הרי מניחים מראש כי תהיה התערבות צבאית במקרה עיראק - דבר שאינני בטוח בו כלל. הנחה נוספת מתייחסת לרעיון שהאדם הוא חיה כלכלית וכי האינטרס הכלכלי יגבר על כל גחמת לב או מופרעות מדינית; גם בהיגד אחרון זה אינני בטוח, לפחות לא מתוך מצב של הכרה ועמידה על הדעת. רוב ההסדרים בהיסטוריה נעשו כשצד אחד שכב חבול ומוכה על הקרקע, לאחר שהפסיד במלחמה, ולא מתוך מצב של אמונה-בצדקת-הדרך או פראפרזות מסוג זה.
זו הסיבה שאם כלל יכול להבשיל משהו חדש באיזור המזרח התיכון במצבו הנוכחי - ואני מתייחס במשפט זה למדינות הסובבות את ישראל ועיראק - הרי שדבר זה יכול לקרות אחרי מערכה ומלחמה קשה, ולא מתוך בטן מלאה של דיונים תיאורטיים ובלתי מחייבים. במילים אחרות: השינוי, גם השינוי הכלכלי, יבוא לאחר ההתרסקות המדינית ולא לפניה. מדינות המערב יוכלו לפעול רק אז ובמצב של מעין ''התחלה מחדש'' ולא מתוך מומנטום של מצב שנמשך כבר הרבה זמן.
וכאן אולי מגיעה האשלייה הגדולה שכה נפוצה בישראל: מדינה זו מבקשת להחשב כנכס למערב, אשר לפי הבנתה מעוניין בקיומה מסיבות כלכליות, פרגמטיות, מוסריות, טכניות ועוד. זה אולי נכון בחלקו הרב, אך הולכת ומסתמנת מגמה שלאנשים רבים מחוץ לישראל פשוט ''נמאס'' מסכסוך זה, שנראה בעיקרו הגדול כסכסוך על שטחים, וכי אין הם מוכנים כרגע לתשלומי ערבויות או לכל אמצעי כלכלי מחזק אחר לעבר מדינת ישראל, בין היתר על רקע משברים כלכליים מבית, שנראים לא פשוטים כרגע.
אני מבקש לחדד את הנקודה פעם נוספת: העובדה שאדם או גורם מחשיב עצמו כחשוב או מעריך כי סיטואציה מסויימת אינה יכולה להתרחש היא דבר אחד, והמציאות המתהווה היא דבר אחר. לעיתים מגיע ומתרחש בדיוק הדבר לו אותו גורם לא פילל, וגורם להתמוטטות קונצפציות שונות; הדבר החשוב הוא לאתר את המומנטום הכללי ברוח-הזמן בנתון מסויים, ולפעול לפיו, דבר שאומר במקרה זה שלישראל הרבה מה להציע: את סיפור הכיבוש והשטחים לא ניתן למכור כסחורה עוברת לסוחר בשום מקום אפשרי תוך המשך בקשת סיוע מדיני או כלכלי.
אני חוזר ומדגיש: מנקודת מבט מערבית הולכת ומסתמנת מגמה כי המשך מפעל ההתנחלויות וההשתלטות על שטחי כיבושי 67 הגיע לנקודת אל-חזור, וכי הישראלים באמת מתכננים להישאר ולהחזיק בשטחים אלו.
אמנם יכול להיות שזוהי הערכה מוטעת מיסודה, וכי הישראלים ברובם הגדול מוכנים לפשרות טריטוריאליות, אך גם במקרה זה אינני מאמין שסכומי הפיצוי הנקובים יגיעו מדינות המערב, בבחינת תשלום על איוולת פוליטית ישראלית מכוונת. עזרה מסויימת בוודאי, אך לא נשיאה בעול הסכום הדרוש, סכום אותו הישראלים יצטרכו לממן מכיסם הם. |
שלום, מלחמה, כסף וכלכלה
