פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
''החמור'' של סאדאת נגד ''המלאך'' של המוסד
גמל צהוב / שמעון מנדס (יום רביעי, 23/09/2020 שעה 7:00)


''החמור'' של סאדאת נגד ''המלאך'' של המוסד

כיצד היכה ''החמור'' את ''המלאך''

ההונאה הגאונית המצרית שקדמה למלחמת יום כיפור

סא''ל (דימ.) שמעון מנדס



העובדה שארבעים ושבע שנים חלפו מאז מלחמת יום כיפור, ועדיין לא רק שלא התאוששנו מן הכאב בגלל הלוחמים הרבים שאבדו לנו, אלא שצמרת המוסד עדיין מאמינה שחתנו של נאצר נשיא מצרים, היה המרגל הטוב ביותר שהיה למוסד אי פעם. עובדה זו מעידה כאלף עדים על כך שההונאה של נשיא מצרים, אנואר א-סאדאת, היתה גאונית. והטרגדיה היא ש''תחושת-הנצח'' חסרת-השחר של המוסד גורמת להרבה בכירים בצמרת המודיעין להאמין בההעובדה שארבעים ושבע שנים חלפו מאז מלחמת יום כיפור, ועדיין לא רק שלא התאוששנו מן הכאב בגלל הלוחמים הרבים שאבדו לנו, אלא שצמרת המוסד עדיין מאמינה שחתנו של נאצר נשיא מצרים, היה המרגל הטוב ביותר שהיה למוסד אי פעם. עובדה זו מעידה כאלף עדים על כך שההונאה של נשיא מצרים, אנואר א-סאדאת, היתה גאונית. והטרגדיה היא ש''תחושת-הנצח'' חסרת-השחר של המוסד גורמת להרבה בכירים בצמרת המודיעין להאמין בה. כולי תקווה שמאמר זה יפקח סוף סוף את עיני אלה שמאמינים שאשרף מרואן פעל לטובתנו. שאם לא כן, אנו עלולים ליפול עוד פעם למלכודת דומה – הרבה יותר כואבת.

אבל תחילה צריך לומר כאן ועכשו, שאת מלחמת יום כיפור אי אפשר היה למנוע. הגב' ג'יהאן סאדאת, אשת הנשיא המצרי, אמרה בראיון לעתונאי הישראלי אברהם רבינוביץ, שבעלה היה זקוק למלחמה, כדי לנהל מו''מ לשלום מעמדה שווה עם ישראל – ולא כמנהיג מובס. ובראיון נוסף לעתונאי אחמד מנצור מ''אל-ג'זירה'' סיפרה, שכאשר הביעה דאגה באזני הנשיא מפני מוראות המלחמה, השיב לה: ''האמיני לי ג'יהאן, אני לא אצא למלחמה יום אחד לפני שאהיה מוכן לה''. ועתה לענייננו.

שלוש הונאות אסטרטגיות גדולות ארעו במאה העשרים. הראשונה, בקיץ 1940 ש'קדמה למבצע ''ברברוסה'' – הפלישה הגרמנית לרוסיה, ששיאה היה בחתימת הסכם אי-התקפה על ידי שרי החוץ של שתי המעצמות – הסכם הידוע בשמו הסכם ''ריבנטרופ-מולוטוב''. ההונאה השניה, בדצמבר 1941, ההתקפה היפנית על פרל הארבור בהוואי. גם כאן ברקע התנהלו שיחות בין ארה''ב ליפן על חלוקת ההשפעה באוקינוס השקט. והשלישית, הגאונית והממושכת ביותר, ההונאה המצרית שקדמה למלחמת יום כיפור, שנמשכה מ-‏1969 עד למלחמת יום כיפור ב-‏1973.

לאחרונה פגשתי באקראי שני קציני מודיעין. האחד רב-סרן והשני סא''ל. שאלתים, בנפרד כמובן, האם הם שמעו על אשרף מרואן? הראשון השיב בשלילה, ואילו השני השיב בחיוב – וכמובן הוא בדעה שאשרף מרואן היה לנו ולא לצרינו. הטרגדיה היא שבמצב עניינים זה, אנו עלולים ליפול בפח שוב בצורה הרבה יותר כואבת.

יתר על כן, בכירי המודיעין שלנו במוסד ממשיכים לקשור כתר תהילה לראשו של אשרף מרואן, ומשבחים אותו כגדול המרגלים שהיה לנו אי פעם. עובדה זו מעידה עליהם שיש להם חשיבה אגוצנטרית – כי הם ''גאונים''. אילו היתה להם חשיבה אנליטית, כפי שתפקידם מחייב, הספק שמלווה כל קמ''ן היה מתעורר כעבור כל כך הרבה שנים; והיו שואלים את עצמם, אם היה לנו כל כך טוב, אז מדוע זה התחיל כל כך רע? יתר על כן, הם היו נותנים את דעתם לכך שקשירת הכתר לראשו של מרואן המצרי פוגעת קשות באנשי מודיעין שלנו, בשר מבשרם, כדוגמת אלי כהן ואבי יוסף מנדס ז''ל. אנשים ששמו נפשם בכפם ונכנסו ללוע הארי במודע, בשליחות העם והמולדת.

בגדול אפשר לומר שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום כיפור, ראשי הבטחון של ישראל ומצרים התחלפו בתפקוד. הטמטום והאטימות שאחזו את המצרים בשנת 1967 השתלטו כליל על הצמרת הבטחונית הישראלית בתקופה שקדמה לשנת 1973. שהרי הכתובת היתה על הקיר. בדומה ל''משתה בלשאצר'' שנערך בבבל לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים, ב''וועידת חרטום'' שנערכה באוגוסט 1967, חדשיים לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר ''מה שנלקח בכח יוחזר בכח''. דהיינו, הוא הכריז מלחמה על ישראל. וכאשר מוחמד אנואר א-סאדאת התיישב על כסאו של נאצר, גם הוא הכריז ''מה שנלקח בכח לא יתכן שיוחזר בדרך אחרת'' (ما اخذ بالقوة لا يمكن ان يسترد بغيرها).

לאחר מש''י, הפרשן הצבאי הבריטי, סיר באזיל לידל הארט, הזהיר אותנו, שההיסטוריה הוכיחה שצבאות אשר נחלו נצחונות גדולים, סבלו תבוסה כואבת במלחמה שאחריה. שכן היוהרה וההסתאבות מחד, והאטימות מאידך, לפתו את המצביאים כצבת – דבר שגרם להם אדישות וחוסר תחושה לגבי האחר. במקרה שלנו היתה לצמרת הבטחונית שלנו תחושת עליונות שאין שני לה במזרח התיכון. אכן מעצמות כמו בבל ורומא נפלו בשל כך. אבל לא בבית ספרנו – זו היתה האווירה בימים ההם. איש מן הצמרת הבטחונית שלנו לא שאל את עצמו, כיצד הנשיא המצרי יוכל לממש את איומו? או מהם דרכי הפעולה העומדים לרשותו? במקום זאת הם אמרו שנאצר לא יעז. עם זה הלכנו לישון, עד שאשרף מרואן הופיע בשערי שגרירותנו בלונדון.

מלחמת יום כיפור היתה מלחמתו של איש אחד, מוחמד אנואר א-סאדאת, ולכן כדאי שנלמד משהו על אישיותו, בטרם שנכנס למאבק בין ''החמור'' לבין ''המלאך''. אי אפשר לכתוב על מלחמת יום כיפור מבלי לקרוא את הביוגרפיה של סאדאת, ''סאדאת, האמת והאגדה'' (سادات – الحقيقة والأسطورة), שכתב ידידו העתונאי מוסא צברי. שכן הספר מתאר את שעותיו הקטנות והגדולות בחייו של סאדאת, אשר שמשו רקע לתכנון ולבצוע של מהלכי המלחמה.

סאדאת האיש היה צנוע ביותר ודתי אדוק, שהאמין משחר נעוריו שהגורל הועיד אותו להנהיג את עמו. בגיל 22 בהיותו קצין צעיר בדרגת סגן, הוא ניסה לארגן מרד נגד ממשלת מצרים. כיון ששר האוצר המצרי דאז, הכריז שהברית בין בריטניה לבין מצרים היא לעולמי-עד, כמוהה כנשואין קתוליים – אין גט. הוא היה אוטו-דידאקט שקרא כל ספר שנכתב באנגלית על מלחמת העולם השניה – במיוחד על הפלישה לחופי צרפת. הוא עצמו כתב עשרה ספרים בערבית ובאנגלית. הוא היה מייסדו ועורכו הראשון של היומון המוצלח ''אל-ג'מהוריה'', שהאפיל על היומון המפורסם ''אל-אהראם''. במשך שנתיים הוא כתב יום יום את מאמר המערכת של העתון.

מבין תשעת חברי מועצת המהפכה המצרית רק נאצר וסאדאת היו בעלי תודעה לאומית חזקה. סאדאת ונאצר היו כמו אחים. את כל הדיונים הסודיים הם נהלו בבתיהם הפרטיים, ולא אחת גם אכלו אחד אצל השני. סאדאת היה מאד יסודי בכל נושא שהוא טיפל.

מיד לאחר שסאדאת התיישב על כס הנשיאות, הוא פנה לראש אג''ם שלו, הגנרל עבד אל-גאני גמסי – קצין מקצועי מוכשר ביותר – והורה לו לעמוד בראש צוות של קצינים, ולחקור את הסיבות האמיתיות לתבוסה ב-‏1967. ''אני רוצה לדעת את האמת, מרה ככל שתהיה'' (أنا عائز أعرف الحقيقة مهما كانت مرة). כעבור כמה חודשים הגיש הגנרל גמסי לסאדאת דף ועליו שלושה מימצאים:
א. נאצר גייס ליחידות הלוחמות רק פלאחים. וכידוע, אלה רמת חיילותם ירודה.

{[div class='heblist'>ב. הקידום בדרגות הבכירות נעשה בהתאם לקשרים ולא לכישורים (تعيين اهل الثقة وليس اهل الخبرة).
]}
{[div class='heblist'>ג. למצרים לא היה מודיעין צבאי בכלל. כל שרותי המודיעין במצרים פעלו למען שרידות המשטר.תגובתו של סאדאת:
    ]}
  1. הוא הורה לגייס קודם כל עירוניים אינטליגנטים, ורק אם יחסר לגייס פלאחים.

  2. הוא הורה לשחרר את כל הקצינים הבכירים הכושלים.

  3. סאדאת ניתק את המודיעין הצבאי מיתר שרותי המודיעין. וכאן עשה מעשה אסטרטגי משמעותי. הוא פיצל את המודיעין לשניים: המודיעין הטקטי היה באחריותו של ראש אמ''ן; והמודיעין האסטרטגי היה באחריותו שלו.

  4. הוא מינה ראש מודיעין צבאי חדש, את הגנרל פואד נצאר, שהיה מפקד מרכז ההדרכה של חיל הקשר.
לאחר מכן התפנה סאדאת למאבקו בגורמי האופוזיציה בתוך ''האחוד הסוציאליסטי'', שהתנגדו לסאדאת לרשת את נאצר. מי שעזר לו להפטר מכל אלה היה הגנרל חסן תוהאמי (זוכרים? האיש שנפגש עם משה דיין במרוקו). כאשר בקש סאדאת להרכיב את ממשלתו הראשונה, הוא שאל את תוהאמי, באיזה תפקיד הוא רוצה. תוהאמי, השיב לו: ''תשאיר אותי במשרד הנשיאות, כדי שאגן עליך מפני בגידה'' (خليني في مكتب الرأسة على شان احمي لك ظهرك). ועכשיו שמישהו ינסה לשכנע אותנו, שאשרף מרואן צילם מסמכים והבריח מסמכים אל מחוץ ללשכת הנשיא, בלי שאיש יראה, ו/או כאשר יש קב''ט כמו תוהאמי בלשכה.

בחודש אוגוסט 1971, לאחר שסאדאת הצליח להפטר מהאופוזיציה שהתנגדה לו, הוא כינס את כל המטה הכללי הצבאי בעיירת הנופש אל-קנאטר אל-ח'ירייה. כל אחד מן הקצינים מסר סקירה קצרה על תחום פעילותו. לסיום סאדאת העביר לקצינים מסר מפתיע, ''אני מזהיר אתכם שלא להשתמש בחשיבה השגרתית הידועה'' (أنا بحذركم من أسلوب التفكير النمطي المعروف). זה הסוד הגדול ביותר של סאדאת, שהמודיעין הישראלי טרם גילה אותו. לאחר מכן סאדאת הסביר לקציניו, שהאויב מצפה מהם שימשיכו להתנהג כימים ימימה. אבל כדי לנצח הם חייבים להפתיע. בשיחה שהיתה למשה דיין עם הרמטכ''ל המצרי, הגנרל צפי א-דין אבו-שנאף, דיין הודה בפני איש שיחו: ''אתם הפתעתם אותנו לאורך כל הדרך. עשיתם הכל הפוך'' (''المصري اليوم'', أكتوبر 28, 2008).

בינתיים כשצבאו עסוק באמונים, התיישב סאדאת לתכנן ולבנות את ההונאה שלו ומהלכיה. ואז סאדאת קיבל החלטה גאונית, כדי שההונאה שלו תצליח הוא יעשה הכל הפוּך: מוחמד (המוסד) לא צריך לבוא אל ההר (המודיעין), אלא ההר יבוא אל מוחמד. דהיינו, המודיעין הישראלי לא צריך לגשש ולחפש אצלו מידע, סאדאת יגיש למודיעין הישראלי את מיטב צפונות המודיעין המצרי וממשלתו – על מגש של כסף. כדי לנצל את נקודת התורפה שעליה הצביע הגנרל נצאר, הוא צריך להרדים את האויב לקראת המלחמה. ואז במקום לנעול את כספת הסודות כמקובל בכל ארגון מודיעיני, הוא פתח אותה לרווחה בפני המוסד, ועזר להם לבחור את הסודות הכמוסים ביותר של ממשלת מצרים וצבאה. זאת ועוד, הוא פתח את הדיונים הצבאיים בפני המוסד, ואפשר לראש המוסד, האלוף צבי זמיר, ''להיכנס ולהשתתף'' בהם – כך העיד זמיר עצמו בספרו ''בעיניים פקוחות'' (עמ' 136). מי שהיה המלצר שהגיש למוסד את המזון המודיעיני המרדים, היה לא אחר מאשר הד''ר אשרף מרואן.

הפרופ'' האנס מורגנתאו כתב בספרו ''פוליטיקה בין האומות'' (Politics Among Nations), התנ''ך של מדע המדינה, כי ''דיפלומטיה שמסתיימת במלחמה, כשלה ביעוד העיקרי שלה: השגת יעדים בדרכי שלום''. אבל כאמור, סאדאת פעל להיפך. במשמע, הדיפלומטיה שלו הכשילה את עצמה. בתורת המלחמה של הג'יהאד, הדיפלומטיה היא לא רק בשרות השלום, אלא גם בשרות המלחמה. יתר על כן, תורת המלחמה של הג'יהאד מחייבת את השליט לבחור מישהו ממשפחתו, משכיל, מוכשר ואמין ביותר – אם רצונו של השליט להשתמש בדיפלומט למטרות הונאה מלחמתיות. וזאת בהסתמך על נסיונו של הנביא מוחמד, שכאשר כשל בראשית דרכו, בני משפתו עזרו להתאושש ולהתארגן מחדש. זה הרקע לצמיחתו של אשרף מרואן.

הצלחתו של אשרף מרואן היתה מוצלחת מעבר לכל דמיון. סאדאת יצר אצל המוסד את האמונה שיש להם ''אלי כהן'' חדש, שהצליח לחדור למרכז העצבים המצרי. מה שאנשי המוסד לא יודעים, שלקונספציה שלהם יש לסאדאת קונספציה מקבילה: ''סבירות נמוכה למלחמה'' היא צד אחד של המטבע, שבצדו השני היתה גם לסאדאת קונספציה (مفهوم السادات) ''אלי כהן'' חדש בשרות ישראל. אלא רק שאנשי המוסד שכחו, שהוא מצרי.

פרופ' ברטון וויילי (Barton Whaley), היסטוריון צבאי אמריקני מומחה לענייני מודיעין, כותב בספרו ''תחבולות: הונאה והפתעה במלחמה[\'' ( Stratagem: Deception & Surprise in War), ש''ההונאה היא בעיקר נשקו של החלש'', והוא מוסיף שנצחונות גדולים הושגו תמיד בעיקר תודות למומנט ההפתעה. והיה מי שאמר שההונאה היא נשקו של התוקף ובעייתו של המותקף. ואכן מנסיוננו, התנסינו בשני המצבים. ב-‏1967 אנו יודעים שההפתעה היא, היא שהביאה לנו את הנצחון הענק; ואילו ב-‏1973 נאבקנו קשות כדי להפוך את הקערה על פיה. ביחס להונאות, פרופ' וויילי אומר שנושא ההונאה חייב להיות תואם למנטליות של האוייב. אחרת האויב לא יבלע את הפתיון. בעקרון, סאדאת החליט לשלב ישן וחדש בתכניתו. הוא עשה שמוש בדוקטרינת הג'יהאד של האסלאם (זו הסיבה שקראתי לספר המחקר שלי ''הג'יהאד של סאדאת'') יחד עם דוקטרינת הלוחמה הסובייטית. ]

הוא ראה הקבלה בין חציית התעלה לבין העליה על החוף בצרפת. הוא למד על ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, ועל אופן נהולו את מלחמת העולם השניה. סאדאת העתיק מצ'רצ'יל את המטה לנהול המלחמה שהוא הקים בצמוד ללשכתו. המטה נקרא בשם המטעה ''אגף הבקרה של לונדון'' London Control System – LCS)). את הלשכה צ'רצ'יל אייש במיטב המומחים של בריטניה בכל תחומי החיים, כדי שתוכל לייעץ לראש הממשלה בכל ענין.

סאדאת הקים משרד דומה ליד לשכתו, שקרא לה ''משרד המידע''. במשרד הזה היו ארבעים חברים, מומחים מכל תחומי החיים. מיודענו שגריר מצרים בישראל לשעבר, תא''ל מוחמד בסיוני (קמ''ן בהכשרתו) היה אחד מהם. בראשה הציב את אשרף מרואן. הלשכה הזאת הגישה למרואן חומר ''מעובד'' שמרואן מסר אחר כך לעמיתיו במוסד. את הרשמים שלו מכל פגישה, בשובו הוא היה מוסר למשרד האינפורמציה.

סיפור מינויו של ראש המודיעין הצבאי, הגנרל פואד נצאר, יש בו ענין רב שאפשר ללמוד ממנו על אישיותו של סאדאת. נצאר קצין מוכשר שהיה מפקד בסיס ההדרכה של חיל הקשר. שר המלחמה אחמד אסמעיל עלי פנה לגנרל פואד נצאר ואמר לו כי הנשיא הטיל עליו לעמוד בראש המודיעין הצבאי. הגנרל נצאר השיב לו בשלילה, בטענה שאין לו שום מושג במודיעין. השר דיווח לסאדאת שהקצין מסרב לקבל את התפקיד. סאדאת התקשר לגנרל נצאר ושאל אותו: ''אתה מסרב לבקשה שלי?'' (انت بترفض لي طلب؟). הגנרל נצאר השיב: ''לא אני מסרב, מצרים מסרבת. אין לי שום ידע במודיעין, ואם אכשל, מצרים תלך לאבדון''. סאדאת הרגיע אותו, ושאל: ''כמה זמן אתה צריך כדי ללמוד את הנושא? נצאר: תשעה חודשים. סאדאת השיב: שלושה חודשים יספיקו לך''. כעבור שלושה חודשים התקשר סאדאת לגנרל נצאר ושאל אותו מה למד. וזה השיב לו: למדתי שלאויב יש נקודת תורפה אחת גדולה: הוא זקוק ל-‏48 שעות, כדי לגייס את הכוחות ולהיות מוכן למלחמה. ואת נקודת התורפה הזאת אנחנו צריכים לנצל.

כראש המודיעין הצבאי הוא גייס בדואים בסיני, נתן להם מכשירי קשר. הם נצטוו לדווח על כל תנועה של רכב צבאי. הוא קרא להם ''הרדארים האנושיים'' (ردارات بشرية). אבל הדבר החשוב ביותר היה הזרמת מידע סודי מאיכות מעולה למוסד. אנשי המוסד התבשמו כל כך מאיכות המודיעין, שסאדאת העביר להם. ואין ספק שאנשי המוסד הגיעו למסקנה שמרואן הוא איש שלהם בגלל איכויות המידע. זה מה שגרם לאנשי המוסד ובעקבותיהם לקצינים באמ''ן להרדם בשמירה.

את ההוכחה שתרגיל ההרדמה פעל היטב, השיג סאדאת כבר בראשית הדרך. כזכור, בהסכם סיום מלחמת ההתשה נקבע, שמצרים לא תזיז את סוללות הטילים שלה לקו תעלת סואץ. בלילה הראשון שלאחר ההסכם, סאדאת הזיז את כל סוללות הטילים שלו לעבר התעלה. הוא ידע שישראל לא תגיב. ואכן זה מה שקרה. ישראל מחתה ולא עשתה דבר. ונשאלת השאלה למה? כי שנה קודם לכן, בקיץ 1969 הופיע הד''ר אשרף מרואן בשגרירות ישראל בלונדון, והציע למוסד ל''מכור'' לו סודות. הסודות שהוא הביא אתו היו מאיכות גבוהה ביותר. מלחמת ההתשה הסתיימה באוגוסט 1970 – כמעט שנה אחר כך. וסאדאת סמך על זה שישראל חושבת שיש לה משענת אמינה ביותר להתמודד עם הבעיה: אשרף מרואן. ואכן כך קרה, פרט למחאה בקול רפה, לא עשתה דבר.

לא מצאתי הוכחה לכך במחקרי. אבל איני מוציא מכלל אפשרות שנסיעתו של סאדאת למוסקבה בשנת 1972, לבקש מברז'נייב אספקה של מטוסי קרב מתקדמים, היתה במסגרת מסע ההונאה שלו נגד ישראל. סאדאת אמר לברז'נייב כי יש לו צבא של 750,000 חיילים, אבל הוא אינו יכול לצאת למלחמה, כל עוד אין לו איזון עם חיל האוויר הישראלי. ברז'נייב דחה את בקשתו. שבוע לאחר שחזר ממוסקבה, סאדאת מסר את פרוטוקול השיחות שלו עם הנשיא הרוסי לאשרף מרואן, ואמר לו תן את המסמך הזה לחברים שלך במוסד. צריך לזכור שבכל הזדמנות אשרף מרואן אמר לידידיו במוסד שסאדאת לא ייצא למלחמה כל עוד שאין לו איזון עם חיל האוויר של ישראל. זה היה לוקש שהמוסד בלע, כיון שאנחנו ידענו שטייסים מצריים היו בפניקה בכל מפגש עם טייסים ישראלים. הם זעקו בקשר: מיראז' רודף אחרַי (أنا شائف ميراج ورايا).

ועכשיו אנו מגיעים אל ערב יום כיפור, יום ששי ה-‏5 באוקטובר 1973. מבחינתו של סאדאת, הארועים שהתרחשו באותו הלילה היוו את השיא של ההונאה. המוסד מתהדר במפגש הזה שהתקיים בלונדון באותו הלילה כהוכחה המוצקה ביותר לכך, שהד''ר אשרף מרואן היה איש שלו. בעוד שמבחינתו של סאדאת, המפגש הזה היווה את פסגת ההונאה שלו. יצוין, כי גם ראש המוסד וגם אשרף מרואן היו בלונדון כבר בצהרי היום. אבל מרואן קבע להפגש אתו רק בשעה 22:00 שעון לונדון – חצות שעון ישראל (48 שעות , זוכרים?).

לעניות דעתי, אילו הד''ר אשרף מרואן היה באמת איש של המוסד, כל מה שהוא היה צריך לעשות ביום חמישי (4/10/1973), כאשר הוא טלפן לדובי בשגרירותנו בלונדון, למסור לו משפט קצר ביותר: בשבת ''אשלגן''. המילה ''אשלגן'' היתה קוד למלחמה. מסר כזה היה מאפשר לצה''ל לגייס את כוחותיו בזמן. אלא שסאדאת חשב אחרת, ונשאלת השאלה מדוע הזמין סאדאת ראש המוסד לפגישה בלונדון? סאדאת רצה לנצל פקודה של הדוקטרינה המלחמתית של הג'יהאד לצורך תרגיל הונאה כלפי ישראל.

כאשר סאדאת נוכח לדעת שפרויקט ה''הרדמה'' שלו הצליח מעל למשוער, הוא רצה גם להשפיל את ישראל בצורה כל כך מביישת, כך שההשפלה המצרית של 1967 תתגמד בהשוואה להשפלה הזאת. לצורך זה הוא ניצל פקודה מתורת המלחמה של הג'יהאד. הפקודה קובעת שמפקד מוסלמי הצר על עיר, חייב לשלוח שליח אל מנהיג הנצורים, ולהציע לו לקבל את דת האסלאם בדרכי שלום. פקודה זו נסמכת על פסוק בקוראן האומר: איננו מענישים בטרם נשלח שליח (להזהיר)'', > وما كنا معذبين حتى نبعث رسولا < (סורה 17 פסוק 15). הפקודה קובעת שהמפקד חייב להמתין שלושה ימים לתשובה. ואם בתום שלושת הימים אין מענה, הוא רשאי לתקוף את העיר. זה מה שעשה אשרף מרואן לצבי זמיר, להוציא את הכלל של שלושה ימים.


בפגישה, אומר מרואן לצבי זמיר, סאדאת החליט לצאת בשבת למלחמה (השעות כאן לא חשובות). אבל סאדאת יכול לבטל את ההחלטה אם יתקיימו תנאים פוליטיים חדשים. סאדאת ציפה שראש המוסד הישראלי, שהוא כפוף ישירות לראש הממשלה, יברר מהם התנאים הפוליטיים, ולאחר מכן יתקשר לגולדה מאיר באשמורת הראשונה ויודיע לה , שמצרים תפתח היום במלחמה, אלא אם גב' מאיר תודיע... משמעות הדברים היא, להערכתי, שאם ראש ממשלת ישראל תודיע ברבים שהיא מוכנה לסגת מכל סיני ללא תנאים – אז לא תהיה מלחמה. אבל קבלת התנאי הזה משמעותו כניעה מביישת של ישראל לתכתיב מצרי – בטרם מלחמה. סאדאת ידע שגולדה מאיר העקשנית לא תקבל את תנאי הכניעה. ולכן האופציה האחרת העומדת לרשותה היא להפעיל את חיל האוויר בשבת עם שחר. וזה מה שסאדאת רצה. הוא הזמין אותנו ל''הפתיע'' את מצרים ''להקדים תרופה למכה'' – על ידי הפעלת חיל האוויר.

הגנרל גמסי כותב בספרו ''מלחמת אוקטובר'', שכל הצבא המצרי היה בכוננות עליונה כבר מחמש בבוקר. במיוחד כוחות הנ''מ. מבחינתו של סאדאת, בכל מקרה הוא זוכה. אם ישראל תיכנע – זכה, ואם תקדים אותו ותצא למלחמה על די הפעלת חיל האוויר – עוד יותר טוב. סאדאת למעשה הזמין את ישראל ''להפתיע'' את מצרים ולפתוח במלחמה. או-אז חיל האוויר הישראלי היה מוכה, כפי שהוכה למעשה, והצבא המצרי היה חוצה את התעלה בכל זאת. להזכיר לקורא, כי בשלושת הימים הראשונים של המלחמה חיל האוויר איבד כרבע ממטוסיו – והצבא המצרי חצה את התעלה. התוצאה שהיתה מתקבלת: ישראל פתחה במלחמה, חיל האוויר שלה התרסק על חומת הטילים, והצבא המצרי בכל זאת חצה את התעלה וכבש את הגדה המזרחית.

לסיום ניגש למאבק בין ''החמור'' לבין ''המלאך''. האירוניה היא ש''החמור'' ו''המלאך'' מתייחסים לאותו אדם – אשרף מרואן. מה שלא ידוע לצמרת המודיעין שלנו, כיצד היכה ''החמור'' את ''המלאך''? יען כי ''המלאך'' הוא פרי דמיונם הרופס של אנשי המוסד, שלא היה להם מושג קלוש בנושא התרבות הערבית בכלל ותרבות מצרים בפרט. בעוד ש''החמור'' הוא פרי דמיונו ויציר כפיו של סאדאת, שלמד את ישראל על בוריה.

מאין לקחתי את החמור? במצרים ידוע שאסור למתוח בקורת פומבית על המשטר. אתה יכול למתוח בקורת על הממשלה רק בצורה של סיפור בדיחה או משל. כל הסופרים המצרים החל מטָהָא חוסיין, דרך יוסף אידריס, נגיב מחפוז, אחסאן עבד אל-קודוס ואחרים, כתבו על המצוקות החברתיות והשחיתות המוסרית במצרים – מבלי לכרוך זאת עם המשטר. יוצא מן הכלל היה הסופר תאופיק אל-חכים. בהיותו בגיל 12 שנים, הוריו נסעו לבלות את הקיץ באחד הכפרים במצרים. שם הוא ראה חמור בפעם הראשונה בחייו. במשך שבועיים הוא עקב אחרי החמור וראה, שכל מי שרוצה מפליק לו עם מקל או עם שוט. והחמור סובל בשקט את כל ההתעללויות.

כאשר תאופיק אל-חכים בגר ונעשה סופר, הוא העדיף את האלגוריה על הבדיחה – כל אימת שכתב בקורת על המשטר. הוא אימץ לעצמו שלוש דמויות: ''הכובע'' שייצג את ההגיון; ''המקל'' שייצג את השלטון, ו''החמור'' שייצג את העם. בכל משל שכתב, הוא שם את שורת-המחץ בפיו של החמור. כאשר נשאל פעם מדוע הוא מתאר כך את הממשלה? הוא השיב: זה לא אני, זה החמור. פשוט מאד תאופיק אל-חכים אימץ את ''החמור'' כגיבור הגיגיו. ואני אימצתי את ''החמור'' כגיבור הגיגיו של סאדאת, כיון שאשרף מרואן היה יד ימינו של סאדאת. מיודענו מוחמד בסיוני אמר בראיון לטלביזיה המצרית, שהוא שמע את סאדאת אומר: ''אשרף מרואן האיר לי את הדרך'' (أشرف مروان نور لي الطريق).

איפה טעינו?

ראש וראשון לחטאים, חטא היוהרה שבו לקינו. צמרת המוסד התייחסה למודיעין השכן, כעפרא דארעא – כמאמר המשל במסכת קידושין, ''עשרה קבין חכמה ירדו על העולם'', את כולם נטלו אנשי המודיעין. לא מסיקים מסקנות ולא מפיקים לקחים. לאחר מלחמת יום כיפור, ניגש מפקד יחידת 848, אל''מ יואל בן-פורת, לראש אמ''ן החדש, האלוף שלמה גזית, וביקש ממנו להקים וועדת בדיקה בראשותו, כדי לבדוק את הכשלים של המודיעין לפני המלחמה ובמהלכה. יואל ז''ל הדגיש בפני ראש אמ''ן, שהמימצאים לא יפורסמו, אלא נועדו לשימוש פנימי של חיל המודיעין לבדוק את עצמו ולשפר את בצועיו. האלוף שלמה גזית דחה את ההצעה בטענה: ''יש לי חיל מוכה לשקם, אין לי זמן להתעסק עם העבר''. (איך אפשר לשקם מבלי לחשוף את הפגמים?). לאחר מכן, הלך יואל לרמטכ''ל החדש, מוטה גור, והסביר לו את החשיבות של בדק-הבית. מוטה גור דחה אותו גם כן בטענה: המפקד שלך לא מעונין בכך, ואין לי חשק לריב אתו. כך העיד יואל בספרו ''נעילה''.

טעות קרדינלית נוספת – פגישותיו של ראש המוסד עם אשרף מרואן. אסור לראש הפירמידה להפגש עם סוכן בדרג השטח. במעשה הזה זמיר איבד את המבט הפנורמי מעמדת ראש הארגון על הנעשה מתחתיו. יתר על כן, הנזק הוא בכך שתבונתם ויכולת-הניתוח של כל העובדים מתחתיו יתיישרו לפי הדעות שלו. הנסיון הראה ש''הישיבות'' שבהן ''השתתף'' צבי זמיר עם המטכ''ל המצרי (בשיחותיו עם מרואן) שיחקו עם מחשבותיו של זמיר. הוא בכלל לא ידע שהנושאים שהועלו בדיונים אלה, הוכתבו על ידי סאדאת עצמו ל''טובתו'' של זמיר.

המשגה האדיר, זה שהמימסד לא ידע דבר וחצי דבר על תרבות מצרים. כלל ברזל בתורת המודיעין מזהיר: אל תפרש את דבריו ו/או מעשיו של אויבך בהתאם לנורמות שלך. אבל כדי להכנס למחשבתו של האויב עליך להכירו. ואין ספק שהדבר נתן את אותותיו בשטח. יומיים לפני המלחמה, שאל האלוף זעירא את ראש ענף מצרים, סא''ל יונה בנדמן: מה המצב? בנדמן השיב לו: ''מבחינת האינטנשנס, סבירות נמוכה''. אילו ידע ראש ענף מצרים להשתמש במילה הערבית ''נוואיה'' (نوايا) במקום המילה האנגלית (intentions), ה''סבירות'' היתה מקבלת תואר אחר.

שאלת המינויים. סאדאת הפריד בין רמת המודיעין האסטרטגי לבין הרמה הטקטית. ואילו אצלנו, לקחו את שמואל גורן, מפקד 504 בעברו, שהתמחה בגיוס סייענים בתמורה לכסף קטן, והציבו אותו בעמדה של גיוס אסטרטגי, שבתחום הזה הוא לא הבין דבר. הוא צחק כאשר מרואן סיפר לו על חלומו לרכוש ''פיג'ו אדומה''. מה שגורן לא יכול היה להבין, שמרואן עשה את עצמו אהבל כ''פתיון טעים'', שינעם לגורן לבלוע אותו. והוא בלע את הפתיון בהנאה כל כך חזקה, שעד היום טעמה לא פג.

המוסד הרי שלח את רס''ן גור-אריה בתור קצין נאצי כוולפגאנג לוץ למצרים; ואת אלי כהן כערבי סורי גולה, כמאל אמין ת'באת לסוריה. לפני צאתם לדרך המוסד בנה לכל אחד מהם סיפור כיסוי. גיוס כזה הוא ליגה אחרת, מדרך הפעולה של שמואל גורן ב-‏504.

ואחרון אחרון, במלחמת העולם השניה, שגריר בריטניה באנקרה (תורכיה) השתמש במשרת האישי שלו כמדליף לשגרירות גרמניה באותה הבירה. המרגל הגרמני (ממוצא יוגוסלבי) נקרא ''ציצרו''. השגריר היה מביא הביתה מסמכים סודיים ביותר, ולאחר ''עיון'' בהם נהג ללכת לישון. או-אז ''ציצרו'' היה לוקח את המסמכים, מצלם אותם ומחזירם למקומם. לאחר מכן נהג למכור את צילומי המסמכים לשגרירות הגרמנית. כאשר הגיעו המסמכים האלה לעיונו של ראש המודיעין בגרמניה, תגובתו היתה: מודיעין שמושג בקלות יתר, יותר מדי חשוד. אבל היתרון שלו, שהמודיעין הזה מאפשר לנו לדעת במה האויב מנסה להכשיל אותנו. אילו כך התייחסו אצלנו לחומר שאשרף מרואן הביא לנו – לא היינו נכשלים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


חמור או מלאך?
בצלאל פאר (שבת, 03/10/2020 שעה 21:08) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אכן מלחמת יום הכיפורים היתה הונאה מצרית-סורית גדולה, שלא היתה חייבת לקרות. אבל לצערי היא נבעה יותר מחוסר תודעה, העדר תובנה, חוסר עירנות של ההנהגה הישראלית, המדינית, הצבאית והמודיעינית. או לפי הלקסיקון של מנדס הם לקו ב''טמטום ואטימות''. אני הייתי מסתפק באמירה שהם לקו באטימות, עיוורון וקהות חושים. גם המצרים לא שיערו את יחסי הכוחות בהנהגה הישראלית ואת היחסים הרעים ששררו בין שר הביטחון משה דיין והרמטכ''ל דוד דדו אלעזר. דיין הסתייג מהחלטתה של גולדה למנות את דדו לרמטכ''ל אחרי שחיים בר-לב פרש. לפני כן דיין מינה את האיש שלו, אלי זעירא, לראש אמ''ן בניגוד לרצונם של בר-לב ודדו. עד אז היה ברור שתפקיד ראש אמ''ן הוא תפקיד אמון של הרמטכ''ל, ראמ''ן שיכול להרים טלפון לרמטכ''ל או להיכנס חופשי ללשכתו, קומה אחת למטה, ככל שיחפוץ ווככל שיידרש ולהחליף איתו מילים ודיעות. אלא שבמערכת היחסים שבין דדו לזעירא זה לא קרה. היו רק פגישות פורמליות לפי סדר הדיונים. זעירא לא טרח לעדכן את הרמטכ''ל במידע שוטף חשוב וגולמי, כמו שעשה מול דיין. למעשה המתח ביחסיהם היה חמור, והשפיע בסופו של דבר על מה שהתגלגל לנו באוקטובר 1973 והיה חלק מהכישלון המיותר. צריך להזכיר לכולם שמרואן לא היה מקור המודיעין היחיד, והניסיון לבסס עליו את תמונת המצב המודיעינית רק מציגה את דלות הטענה. המודיעין הפך את מרואן למושיע. רוצה לומר, שגם אם היה מרואן סוכן כפול, זה לא הצדיק כלל את הקבעון המודיעיני שהתבסס באמ''ן עוד בטרם התגייס מרואן לשירות המוסד. המודיעין הצבאי פשוט הפגין זלזול באוייב, למרות שהיו לו עוד כמה עשרות מקורות מודיעיניים שדיווחו בעניין מצרים. בהמשך ההודעה אציין כמה עובדות כדי להסביר את ההתרחשות.

• חזרה לסוגיית ה''טמטום ואטימות'' שציין מר מנדס - - - דוגמה מובהקת היא קידום מפקדי צבא בכירים והצבתם בתפקידי מודיעין בכירים ברמות ראשי חטיבות מחקר וראשי החייל. זו תופעה שמתרחשת גם בחה''א וחה''י, אלא ששם עיקר המודיעין נאסף לצורך תכנוני המלחמה ומבצעים שוטפים שקשורים גם לאנשי מבצעים, בעוד שאמ''ן אחראי לאומי ג ם על ההערכות המדיניות והתרעות למלחמה. היתה התעלמות מכך שלהיות איש מודיעין זה מקצוע בפני עצמו, ושישנה חובה לעבור הכשרה מקצועית וניסיון מקצועי, והינה הראש שממונה ע''י המערכת חסר כל ידע מקצועי, כדי למלא את תפקידו. זה היה קיים בראשית המדינה וזה קיים גם היום.

• סיבה אחרת המשתמעת ממנה היא שראמ''ן כפה את דעת המפקד על פיקודיו. המערכת לא המריצה את אנשיה לנסות ולסתור את הערכת המודיעין שהתגבשה ונשמרה בכתוביה. המערכת תמרצה את אנשיה לחזור ולאשר את הערכת המודיעין שהתגבשה עוד ב-‏1968 ושעיקריה היו שמצרים לא תיכנס למלחמה עם ישראל בלי שתשקם את כוחה ותצטייד ביכולות הגנה אוירית משופרות ויכולת תקיפה אוירית משמעותית בישראל. ושסוריה לא תצא למלחמה בלי שמצרים גם היא תשתתף בה.

ישראל לא היתה אמורה לחכות לפתיחת פיו של מרואן כדי להבין שהיא נכנסת למלחמה. מודיעין לעולם לא היה תלוי רק במקור אחד, גם אם הוכח לאורך כל הדרך שהוא נגיש ואמין ביותר. ולמודיעין היו עשרות [בהכללה, והכוונה למקורות שהיו רלוונטיים במידה כזו ואחרת לנושא שבענייננו] מקורות טובים בכל זמן נתון. כלומר, יש עוד מקורות יומינט, סיגינט וחוזי (בעיקר צילומי אויר). ומצב הכיסוי מול מצרים בסך הכל היה טוב יחסית. חיבור של כל המידע ליצירת תמונת מציאות אחת, בהחלט היתה מובילה להבנה טובה יותר את מה שהתרחש במהלך כל השנה שקדמה למלחמה והיתה נותנת התרעה מתאימה ומספיקה, באופן שישראל לא היתה מופתעת ומכינה את עצמה בחוכמה לאפשרות של מלחמה. ואולי רק בשל כך המלחמה היתה נמנעת לאותה עת.

מרואן היה על הקו עם מפעילו דובי בשיחה מפריז כבר ביום רביעי ה-‏3 לאוקטובר, כשהוא מודיע לו את מילת הקוד ''כימיקלים'', מילת הקוד שמשמעותה התראה לפתיחה מיידית למלחמה. הם קבעו להיפגש ביום שישי בלונדון, לשם הצטרף גם צבי זמיר, שעדיין לא היה משוכנע שמלחמה עומדת לפרוץ. דווקא מרואן דחק בזמיר להתמקד בעניין של 'המלחמה שתפרוץ היום' בסיכוי גבוה ''בזמן שקיעה'' (מרואן לא אמר ''שש בערב'') או במשמעות של עד סוף היום.

מרואן לא ידע בינתיים כשהיה בחו''ל שסאדאת הגיע לתיאום עם הסורים, לפי דרישתם, באותו יום רביעי להקדים ולפתוח במלחמה בשעה 14:00, משתי סיבות: (א) שיהיה להם זמן סביר לנצל את ההפתעה שעות היום כדי למכסם את הישגיהם הראשונים עד חשיכה ו-(ב) מסיבה שהם לא רצו שהתחלת המלחמה תתבצע כשהשמש מסנוורת את עיני לוחמיהם. מדובר בתיאום טקטי שלא סתר את ההבנות הראשוניות, כלליות שהושגו בין 2 המדינות עוד מראשית שנת 1973, לפיהן הם יפתחו במלחמה ביחד באותו היום, במהלכו של אותו יום, במשמע, עד שקיעת השמש, בלי שדנו וקיבלו החלטה על שעה ספציפית.

אם מרואן היה כפול אז למה דחק בצבי זמיר להבין שהוא מדבר על מלחמה מיידית היום?
הרי הוא כבר עשה את מלאכתו אם היה כפול בעצם הודעתו על מלחמה. ואם זמיר מתעקש לתחקרו בעניינים מדיניים-צבאיים שאינם קשורים במלחמה, משמע שמרואן השיג את יעדו ויצא ידי חובה מבחינת שעשה את אשר אמור היה הוא לעשות, ועדיין האוייב לא תפס את גודל הסכנה.

האמירה של מנדס כאילו המינוי של הגנרל חסן תוהאמי לראש לשכת הנשיא סאדאת היא העדות שמרואן היה סוכן כפול ממש מוזרה. מה בדיוק הקשר?
ב- 28 בספטמבר 1970 תוהאמי מילא תפקיד מרכזי בהעברת השלטון לנשיא מוחמד אנואר סאדאת ובחיסול יריביו הפוליטיים, והוא היה חבר בבית הדין המיוחד שחיסל אותם. ואז בסוף 1970 מינה אותו סאדאת ל'שר המדינה לענייני נשיאות'. כלומר, ראש לשכת הנשיא במעמד שר. בגדול תוהאמי פעל לתפקוד לשכת הנשיאות בצורה יעילה ככל הניתן, להשגת יציבות מעמדו של הנשיא בתוך סביבה שטרם קיבלה את סאדאת כיורש מובן מאליו. יותר משהיה טרוד בענייני מודיעין לעומתי מול ישראל, היה עסוק בשמירת יציבות המשטר ובקידום מדיניות הפנים והחוץ שלו, ובעיקר שליטה על כוחות הבטחון.

מרואן לעולם לא טען שסאדאת יפתח במלחמה רק אם ישיג הגנה אווירית רחבה יותר ומטוסי יירוט מתקדמים. זה היה במסמכי האמת שהעביר לישראל, ושתאם מידע ממקורות מודיעיניים אחרים, ועל זה התבססה תפיסת המודיעין הישראלית. הבעיה היא ש''קונספציה'' היא דבר נכון אבל מסוכן וזמני, ואנשים מתמכרים לה ומתקשים לעדכן את דעתם ככל שנכנסות ידיעות חדשות שמאתגרות את הקונספציה הזאת. האדם מנסה להצדיק את קביעתו ע''י בחירת הידיעות שלכאורה תומכות בתפיסתו והוא אפילו מכופף אותן, ככל שצריך, כדי להצדיק את עמדתו. ידיעות אחרות שמאתגרות ושוללות את הקונספציה תידחנה בתירוצים שונים, בבחינת ש''לא יבלבלו לנו את השכל עם האמת''. שום ''איפכא מסתברא'' לא היתה. מחלקת ''איפכא מסתברא'' הוקמה באמ''ן רק כלקח ממלחמת יום הכיפורים.

אמ''ן גיבש את התיזה של לא תהיה מלחמה ללא חיזוק יכולות ההגנה האווירית ויכול התקיפה האווירית המצרית עוד בשנת 1968, לפני סאדאת. וזוהי תפיסה שהתקבעה במערכת עד המלחמה, בלי שיהיה אחד שיקרא למערכת הזאת לרדת מהגג. ולהזכירכם, ב-‏1968 לא היה מרואן, ואפילו לא המוסד קידם את התפיסה הזאת. למוסד לא היתה חטיבת מחקר בכלל, והיא הוקמה רק כחלק מהפקת לקחים של המחדל המודיעיני של 1973.

''הקונספציה'' שמצרים לא תפתח במלחמה ללא יכולות אוויריות ואנטי אוויריות משופרות דווקא היתה תפיסה נכונה, לפחות עד אפריל 1973. אותה תפיסה היתה מבוססת על מידע ועל הערכה, שמצרים לא תפתח במלחמה כשהיא לא מביאה את יכולותיו של הצבא המצרי למקסימום, באופן שיבטיח להם להשיג נצחון מובהק ולהשתלט מחדש על סיני. מסתבר שהיא היתה גם נכונה עד אפריל 1973. באפריל 1973 שינה סאדאת את מדיניותו, בלי להודיע לישראל. כל מה שהוא רצה זה מבצע צבאי עם הצלחה מוגבלת. הוא העריך שהוא לא יוכל לנהל מלחמה לכיבוש כל סיני, גם אם היו לו טילי קרקע-אויר ומטוסים חדשים מתקדמים יותר. לכן סאדאת שינה את האסטרטגיה שלו. הוא רצה לחצות את התעלה במקסימום כוחות ולייצב רצועת כיבוש בעומק 10 ק''מ, ולהתבסס בה. ואם המציאות תאפשר לו להרחיב שליטה מזרחה עד המעברים, מה טוב. הוא לא רצה שלום ולא דיבר שלום, כמו שישנם היום כמה חוקרים שמנסים לומר זאת. כל מה שסאדאת רצה הוא לכבוש שטח ממזרח לתעלת סואץ כמהלך שמשנה את חוקי המשחק המדיניים וכנקודת מוצא להגיע להסכם שיוציא את ישראל מסיני. התובנה של סאדאת שהוא חייב לעשות שלום עם ישראל התגבשה אצלו הרבה יותר מאוחר, רק ב-‏1978 כשהבין שאין סיכוי שישראל תיסוג מסיני ללא שלום.

סאדאת מעולם לא היה צריך להרדים את ישראל, כי ישראל הרדימה את עצמה. אינני מכיר אף מדינה שהיתה מוכרת ידיעות אמת על עצמה לאוייב במה מפורטת כל כך ופוגענית כל כך, ומפקירה את ביטחונה הלאומי, רק כדי להפעיל את מקור המידע בעוד כמה שנים, כדי שיתריע לאוייב, ישראל, על המלחמה. הפגיעה בבטחון מצרים עם העברת המודיעין הזה לישראל הוא לא יסולא בפז והוא היה סיכון ממשי לביטחון מצרים. וכל זה על משהוא עתידי, שיכול היה להיות שגם לא ייצא בכלל לפועל, ובוודאי שהיה פוגע קשות במצרים אם ישראל היתה יוזמת את המתקפה. מה הטעם היה להפעיל סוכן כפול שגם יעיר את הישראלים מהתרדמת בדיוק 3 ימים לפני המלחמה (ורק אצלנו עוד המשיכו לישון) ואח''כ כ-‏9 שעות לפני המלחמה (אם מתייחסים לשעה 14:00, או 13~ שעות אם מתייחסים לזמן שקיעה)?
_new_ הוספת תגובה



איזה רווח המצרים קיוו להשיג אם הם אכן הפעילו אל מרואן אשרף?
בצלאל פאר (שבת, 03/10/2020 שעה 21:20)
בתשובה לבצלאל פאר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מי נותן לאוייב שלו את כל המידע על עצמו וגם טורח להעיר אותו מהשינה לפני הוא תוקף אותו?
אפילו המצרים לא.

גם סאדאת העריך שהמודיעין הישראלי מתבסס על עשרות מקורות מידע מאסכולות שונות, וככל שיעניק לישראל מידע רב ואמין על מבנה וסדר כוחות הצבא, תו''ל ופקודות אמת, כך מצרים תחשק את עצמה ותפגע באינטרסים הלאומיים של עצמה ויכולת ההפתעה תיפגע בהכרח. משמעות הדבר שמצרים מאבדת שליטה על בטנה ומפקירה אותה לידי ישראל תוך הוצאת יכולת השליטה של מצרים לשלוט על המהלכים. אין לשכוח שהמצרים חששו שישראל יכולה להפתיע אותם ולתקוף אותה בכל עת, כמו שיכול היה לקרות מספטמבר 1970 אז החל סאדאת להפר את הסכם הפסקת האש ולקרב כוחות הגנה אווירית לתעלת סואץ, לבנות ממערב לתעלה מתקנים צבאיים ולקרב כוחות קרקע באופן קבוע לשם. גם אמירה שסאדאת היה חכם מכולם וידע שישראל לא תתקוף היא אמירה לא רצינית, כי זה לא נכון. אף מנהיג ובעיקר לא סאדאת, היה לוקח סיכון כה גדול על טעות כה גדולה שלו. סאדאת די הופתע שצה''ל לא הגיב.
למזלם של המצרים הם לא ידעו שמרואן עובד נגדם בסתר, אבל הם גם לא ידעו שהמודיעין הישראלי פעל נגד עצמו בתפיסות קונספטואליות מגושמות שלא מתרגשות ממידע שסותר את קיומן. פשוט שיחק למצרים מזלם.

רוצה לומר, שגם בלי מרואן, סביר שישראל היתה מופתעת. אלא שיתכן שהעדרו של אחד כמו מרואן היה מאתגר יותר את החשיבה הביקורתית של מחקר אמ''ן. אם כי גם זה לא בטוח כלל.
למה?
כי גם מרואן נתן סימנים במדיניות סאדאת והתריע שבכוונת מצרים וסוריה להיכנס למלחמה נגד ישראל, בכמה פעמים מוקדם יותר. אלה היו התרעות אמת, שהתפוגגו בשל הסחבת בניסיונה של מצרים ליצור עימות בהפתעה ובשל שיקולים פוליטיים בינ''ל.

• ''מה שאנשי המוסד לא יודעים, שלקונספציה שלהם יש לסאדאת קונספציה מקבילה: ''סבירות נמוכה למלחמה'' '' - - - - -
א. הקונספציה לא היתה של אנשי המוסד אלא של אנשי אמ''ן. להזכירכם בעת ההיא לא היתה בכלל מחלקת/חטיבת מחקר במוסד.
ב. הקונספציה היא כינוי להערכת אמ''ן ש''הסבירות למלחמה היא נמוכה''. זה לא סאדאת ש''האכיל'' את ישראל בזה, אלא זו היתה עמדת המודיעין החל מ-‏1968.
ג. הצבא המצרי לא היה מוכן למלחמה לפי הערכת ההנהגה המצרית גם לפני 1970. זו היתה עמדת אמת של מפקדי הצבא. לכן מצרים עשתה מאמצי רכש מקיפים, וערכה כל שנה תרגיל צבאי גדול מאוד של פלישה למזרח התעלה. זו היתה התרעה ברורה וידועה שהמצרים לא ויתרו על פלישה מזרחה במתאר כזה או אחר.
ד. אם מצרים רצתה להפתיע את ישראל, אז למה היא נתנה בידי מרואן ידיעה כבר באפריל 1973 שהיא אימצה אסטרטגיה חדשה של תקיפה מוגבלת לצורך הנעת נסיגת ישראל מסיני? ככה מפתיעים? להזכירכם, מצרים וסוריה תכננו התחילה לפתוח במלחמה במאי 1973 אלא שמפגש ניקסון- ברז'נייב לביסוס מדיניות הדטאנט וסאל''ט (הסכמים לפירוק ההדדי של נשק הגרעיני), והודעה של אסד שסוריה עדיין לא מוכנה למלחמה, עצרו להם את התוכנית.

מרואן היה מתוסכל מהמשטר במצרים. כאחד שנישא לבתו של הנשיא נאצר בניגוד לרצונו של נאצר, היתה בינהם מתיחות וניכור שפגעו גם במעמדו הצבאי והמקצועי. כבר 1969 הציע מרואן את עצמו לנספח הצבאי של ישראל בלונדון, אבל הלה התעלם ולא טיפל בעניין כנדרש. רק העובדה שמרואן חזר ופנה לשגרירות ושהמידע הגיע במקרה לראש הצומת במוסד שמואל גורן, התאשרה הפגישה הראשונה עם מרואן.

קירבתו לסאדאת נוצרה משעמד מרואן לצידו מראשית הדרך, כאשר מעמדו של סאדאת טרם התקבע. בזכות המידע שסיפק מרואן עצר סאדאת את מתנגדיו והפך אותו לאיש אמונו ויועצו המיוחד. יחד עם זאת קירבתו סייעה הרבה למרואן אבל סאדאת לא אחת לגלג ובז לו. מעמדו במצרים של מרואן היה ידוע למוסד ולאמ''ן והרקע שלו נבדק.

משהתגייס מרואן כסוכן למוסד הוא סיפק מידע חשוב ורב שחפף בחלקו למידע שהתקבל גם ממקורות אחרים. אבל יכולתו היתה שהצליח להעביר מסמכים אותנטיים ורגישים. ב–24 באוקטובר 1972, שנה לפני המלחמה, החליט סאדאת להגביר את ההכנות למלחמה ולשם כך הוא פיטר את שר ההגנה צאדק; באפריל 1973 הוא מסר מידע כי נשיא סוריה חאפז אל־אסד נפגש בקהיר עם סאדאת ותיאם עמו את מהלכי המלחמה — בפגישתם הוחלט לדחות את המועד ליוני 1973 על רקע שיחות הדטאנט וכדי לקלוט עוד נשק רוסי חדש; אחר כך שוב דיווח כי המועד של יוני נדחה, כדי שמצרים תוכל לקלוט עוד סוללות נ''מ וטילי אוויר-אוויר חדשים (בעיקר עוד סא-‏3 ו-‏5) וטילי סקאד שהחלו להיקלט במצרים; ואילו ביולי דיווח שסאדאת הציע לאסד מועד חדש למלחמה בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר. כלומר, ההתרעה למלחמה לא היתה מספר שעות או ''שלושה ימים'' לפני התרחשותה, אלא דיווח עוקב ומתמשך, שהבהיר לישראל שמצרים וסוריה מתכוונות לצאת למלחמה מוגבלת, ורק התאריך, ובוודאי השעה המדוייקת, טרם נקבעו.
אז זה סוכן כפול?

בשבוע הראשון של אוקטובר 1973 מתרבות הידיעות ממגוון מקורות היומינט וסיגינט על הכנות מצריות וסוריות
למלחמה; גם ממצאי פענוח גיחות צילום בצפון ובדרום על הצטברות כוחות אוייב בשטחי הערכות למלחמה. בסוף ספטמבר ממהר חוסיין להודיע לגולדה שמקור מודעיני שלו בדמשק מדווח שסוריה מכינה את צבאה למלחמה בראשית אוקטובר ושהמלחמה תתרחש במקביל להתקפה של מצרים בסיני. במקביל תצפיתנים ודו''חות פענוח תצ''א מראים לכל הפיקוד של צה''ל שמש הוא חריג מתרחש בגבולות. אמ''ן מחברים את ההתרחשות לתרגיל בין־זרועי גדול, ''תחריר 41 '', ואילו את הפעולות הצבאיות בסוריה מסבירים כמהלך הגנתי, הנובע מחששות סוריה מפני התקפה ישראלית. אין שום קמ''ן במחלקת המחקר באמ''ן שיגיד – לברקה תתעוררו, זו מלחמה! הפריסות במצרים ובסוריה היו פריסות שמופנות כלפי ישראל, צמודות לקו הגבול. סוללות הטק''א קודמו גם הן למרחק סביר מהגבול כך שייתן הגנה על מרחב הלחימה הצפוי לאורך הגבול ומעט פנימה אל תוך שטחי השליטה הישראלית.
_new_ הוספת תגובה



סיפורה לדוגמה של ידיעה סיגינטית, התרעה קלאסית,
בצלאל פאר (שבת, 03/10/2020 שעה 21:23)
בתשובה לבצלאל פאר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

סיפורה לדוגמה של ידיעה סיגינטית, התרעה קלאסית, שמזכירה במפורש שפני המצרים והסורים למלחמה.

דוגמה לעיוורון מודיעיני והידבקות לקונספציה למרות שינויים חדים במציאות. אני מציג כאן התפתחותה של ידיעה מרכזית המתריעה על שינוי חד המצב הכוננות בסוריה והדרך בה טופלה ההתרעה באמ''ן, שמשליכה על התנהלותם בשבוע שקדם למלחמה.

ב-‏2 באוקטובר, טילפן יואל בן-פורת מפקד יח' הסיגינט 8200 לאריה שלו, רמ''ח מחקר באמ''ן, והקריא לו מברק מפוענח של השגריר העיראקי בדמשק. למנהליו בבגדאד, בו הבהיר למנהליו בבגדאד שסוריה מכינה עצמה למלחמה בישראל. – ''''הצבא הסורי ערוך בחזית בצורה חסרת תקדים וקצינים סורים מדברים על עימות עם ישראל''. אריה ”צינן'' את יואל באמרו שאין בזה חדש. הידיעה עצמה לא זכתה אפילו להופיע בפרסומי המחקר באותו יום. זמן קצר לפני כן דיווחה השגרירות העיראקית בקהיר על שורה ארוכה של צעדי תגבור צבאיים מצריים. היה ברור לאנשי יחידה 8200 כי העיראקים, שלא היו בסוד המלחמה, מפעילים מאמץ איסופי כדי לדעת ולהבין מדוע נוקטות סוריה ומצרים בהכנות צבאיות חסרות תקדים.

החל מ-‏4 באוקטובר בשעות הערב המאוחרות, מתחילות להגיע ידיעות ממקורות 8200 כי משפחות היועצים והמומחים הרוסים בסוריה ובמצרים עומדות להתפנות למוסקבה, וכי 11 מטוסי תובלה רוסיים הגיעו לצורך הפינוי מסוריה וממצרים. הפינוי נעשה בבהילות מרובה. בערך באותו הזמן החלו ספינות הצי הרוסי לעזוב את נמל אלכסנדריה. השאלה העיקרית הייתה מה הסיבה לכך, מהו ההסבר הנכון לצעדים סובייטים אלו.
ב-‏5 באוקטובר, בלקט מודיעין מידי (אפילו לא בהול), ובדברים שאמר ראש אמ''ן בפני הצמרת המדינית־ביטחונית, הרגיע וקבע אלי זעירא שאין פני המצרים והסורים למלחמה.

אלא שבאותו יום התבהרה תמונת ההיערכות המצרית בתעלת סואץ בעקבות פענוח גיחת צילום. הייתה זאת היערכות בעוצמות חסרות תקדים, בעיקר של ארטילריה, כשהכוחות ערוכים לתנועה מזרחה. לא מערבה כמו בתרגילי ''תחריר'' הקודמים, ולא במרחק סביר מערבה מהתעלה, כמו שהתרגילים הקודמים נעשו. למרות זאת, ועוד מידע מודיעיני אחר שתמך בגירסה שמדובר בהכנות לפעולה מבצעית, אמ''ן נשאר בפרשנותו שהסבירות למלחמה נשארת נמוכה.

ביום שישי, 5 באוקטובר, בסביבות השעה 00:15 ,ערב יום הכיפורים, נקלט ביחידה 8200 מברק מוצפן משגרירות עיראק במוסקבה בו השגריר העיראקי במוסקבה. יואל הקריא לאלי זעירא את המברק מיד עוד לפני שהופץ, וזו ההודעה:
”נודע לנו ממקורות סובייטים שברית המועצות החליטה לפנות את המומחים שלה מסוריה, ושמטוסים החלו להעביר אותם מדמשק למוסקבה. אותם מקורות מסרו כי אפילו משפחות הדיפלומטים הסובייטים החלו להגיע מדמשק. אותם מקורות הוסיפו כי הסורים נימקו את הפינוי בכך שבכוונת סוריה ומצרים לצאת למלחמה נגד ישראל''.

בינתיים, הידיעה תורגמה ונשלחה בשעה 17:00, למרכז הדיווח של אמ''ן. באותו זמן כל צמרת מחלקת המחקר בביתה, כמו גם ראש אמ''ן. שעה דרכו הביתה, היו בביתם. בענפים הסורי והמצרי וכן בענף מעצמות, הושארו רמ''דים בתורנות. מרכז הדיווח תוגבר ברס''ן מענף מעצמות.

בכל אותה עת בקומה שמתחת למרכז הדיווח של אמ''ן נמצא הרמטכ''ל במשרדו. הוא יהיה שם עד תשע בערב. כאשר ייסע לביתו הוא יחשוב לתומו כי עשה הכול בהתאם לתמונת המודיעין שבידו. ואין לו צל של מושג על
הידיעה שטופלה בקומה מעליו במשך כל אותו היום.

עד השעה 21:00 ביום שישי נמצא הרמטכ''ל דדו במשרדו. זעירא הלך לביתו לפני כן, בסביבות 17:00. לפי כמה עדויות, הוא קיבל את הידיעה הטלפונית ממפקד יחידה 8200 בסביבות 16:15 .זה היה ערב מתוח, הכול תלוי על חוט השערה, וזעירא לא טרח אפילו להיכנס ללשכת הרמטכ''ל בדרכו הביתה, בירידתו במדרגות מהקומה השלישית ובעוברו בקומה השניה, שם לשכת הרמטכ''ל, כדי להחליף מילים עם דדו, לשתף אותו בדאגות, לתת לו את המודיעין הכי עדכני עם כל הלבטים, השאלות והמשמעויות. צריך לזכור, הממשלה הסמיכה את הרמטכ''ל ושר הביטחון לגייס מילואים לכוננות ג' לפי שיקול דעתם. דדו ודיין החליטו לגייס את מילואים רק בבוקר יום שבת, כ-‏14 שעות אחר כך.

זה סיפור מתסכל של ידיעה מכריעה שנתקעה יותר מיממה באמ''ן, בלי שדדו אלעזר בכלל יודע על הדרמה שמתרחשת באמ''ן באותה עת. זו ידיעה שהתעכבה לשווא בשל הקושי של בכירי אמ''ן להתמודד עם תסמיני הקונספציה שפיתחו. זו ידיעת מודיעין חשובה מהמעלה הראשונה שעוכבה לשווא וביטאה ערפל ומבוכה מודיעיניים. למרות שהרמטכ''ל לא עודכן בידיעה זו מלכתחילה, הוא הבין מהמתרחש בשטח שהולך ומתהווה מצב קיצון שעלול להתפתח מתי שהוא למלחמה, הוא החליט לקראת צוהרי יום שישי על כוננות עליונה והורה על שורה של צעדים שתכליתם לתגבר את כוחות הצבא הסדיר ברמת הגולן ובחזית התעלה. צעדים אלו לא כללו גיוס מילואים. הערכת הרמטכ''ל הייתה שהסבירות למלחמה כוללת, עדיין נמוכה — כהערכת אמ''ן — אך הספקות קיננו בו והוא ראה באמצעי הכוננות הגבוהים שנקט משום ”מקדם ביטחון גבוה'' לכל מקרה

הנחה של דדו היתה כי אם יחליטו הערבים לצאת למלחמה כוללת, המודיעין יספק לו אינדיקציות על כך בעוד מועד. ערב יום הכיפורים מגיע, המתח בשיאו. עדיין אין למודיעין הסבר לסיבה לפינוי משפחות היועצים, רק סברות כרס. ראש המוסד, צבי זמיר, מגיע מאוחר ביום שישי לפגישה בלונדון עם אשרף מרואן שכבר דיווח למפעילו יומיים קודם על המלחמה הצפויה. על פי התכנון של המוסד, תוצאות הפגישה היו אמורות להיות מדווחות ארצה לקראת חצות, בלילה שבין 5 ל-‏6 באוקטובר. בפועל הדיווח הגיע רק הסביבות 05:00 בבוקר יום השבת.והשאר היסטוריה.
_new_ הוספת תגובה



אחרית דבר,
בצלאל פאר (שבת, 03/10/2020 שעה 21:25)
בתשובה לבצלאל פאר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אשרף מרואן ''העניק שרותים'' למוסד עד 1998 (ולא עד ל-‏1978). בהמשך כשצבר הון מעסקיו באירופה ויתר על תגמולים ועבד חינם. אבל תדירות ואיכות דיווחיו הלכו ואיבדו מערכיותם משום שחי רוב זמנו באירופה, ונגישותו למידע ערכי בעת שלטון מובראק הלכה והתרופפה.

לכאורה מרואן נשכח ונעלם לחייו הפרטיים, אבל הויכוח הקשה בין אמ''ן למוסד המשיך לבעבע. ב-‏2002 החליט אלי זעירא לנסות ולהגן על כשלונו הקולוסאלי ב-‏1973, מעבר לשאלת אמינותו של מרואן, ולהטילו על כתפי צבי זמיר והמוסד, כאילו תמונת המודיעין נבנתה רק לפי מוצא פיו של מרואן, ומודיעין נוסף – יוק. הוא חשף את שמו של ''המלאך''/''בבל''/''שעת נעילה'' [ועוד כמה כינויים שליוו את מרואן במוסד ובאמ''ן] כדי לטהר כאילו את עצמו, כאילו שזמיר והמוסד הפילו אותו בפח. זה הוביל לגמה פרסומים בעיתונות הבינ''ל וספרים שכתבו כמה כתבי בטחון ומודיעין זריזים. יותר מאוחר יצא גם סיפרו ב-‏2004. זה עשה רעש גדול בישראל ובמצרים, וכעבור זמן קצר הכל נרגע. לקח למובראק 3 שנים עד שהחליט, באוירה שקטה ומרדימה, שהגיע הרגע לחסל את אשרף מרואן.
השאלה למה?
האם כי רצה לנקום בו על שבגד?
או שמא חשש שהוא מתכוון לספר את האמת, ורצה למנוע את ההשפלה?
אני חושב, שאם מרואן היה מספר סיפור, אמיתי לפי הדוברים המצריים עצמם, לפיה מצרים ניהלה הונאה אסטרטגית נגד ישראל, אף מצרי לא היה מתנגד שהוא יפרסם את הסיפור. אפילו לא מובארק. אולי הם אפילו היו מתגאים בו.
נדמה לי שסביר יותר הוא שהחיסול בא למנוע בושה והשפלה לאומיים.

גם אם מי מהדוברים היום חשב ב-‏1973 כי מדובר בסוכן כפול שמספק 'ידיעות זהב', מה היתה הבעיה לקבל את הידיעות ולבדוק אמינותן אל מול שלל הדיווחים האחרים ממקורות יומינט וסיגינט, ועדיין להמשיך ולחשוד בכוונותיו? מודיעין לא יכול להיבנות על מקור אחד אבל תירוץ לכישלון – כן. וכן, היו עוד מקורות מוסד במצרים שדיווחו על כוננויות וכוונות לצאת למלחמה.

וויקיפדיה: ''הצמרת המדינית-ביטחונית לא תלו תקווה במרואן שיתן להם התרעה למלחמה. היה ברור לכולם כי הם יקבלו התרעה על כוונת המצרים לפתוח באש מאמצעי האיסוף המיוחדים של אמ''ן שישבו על חלק מקווי התקשורת האסטרטגית של המצרים. כיוון שראש אמ''ן לא הפעיל את האמצעים האלה ערב המלחמה אך נתן למקבלי ההחלטות להבין שהם פועלים ואינם מניבים התרעה, גולדה וחבריה העריכו, עד שהגיעה ההתרעה שהעביר זמיר מלונדון, כי מלחמה לא צפויה לפרוץ בטווח הזמן המידי. פרדוקסלית, על כן, דווקא העובדה שמרואן היה זה שהתרעתו הצילה את ישראל מהפתעה מוחלטת, הפכה אותו לגורם שבעיני רבים היה סוכן כפול שנועד מלכתחילה להונות את ישראל.''.

ממליץ לא להיתלות באמירות בדיעבד של אנשים כבסיוני או כל בכיר בענייני בטחון ואסטרטגיה שתפקידם לשמור על הגאווה הלאומית שנפגעה.

להלן הערותי הקודמות לפוסטים של מנדס מהעבר:
תגובה 168596

דיברי אלי זעירא
דיברי צבי זמיר
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי